אישה כי תזריע

על פי האמור בתחילת פרשת תזריע (ויקרא י"ב א-ח), לאחר שאישה יולדת בן זכר היא טמאה שבעה ימים. ביום השמיני נערכת ברית המילה, ולאחר מכן על היולדת להמתין 33 ימים נוספים שבהם היא טהורה. בסופם היא תהיה מותרת לבוא אל המקדש. חישוב פשוט מראה כי סך כל הימים עולה לארבעים, אם כי התורה לא מציינת זאת במפורש. לעומת זאת, כאשר אישה יולדת נקבה, מספר ימי טומאתה וגם ימי ההמתנה שלה כפולים מהימים המקבילים ביולדת זכר: שבועיים של ימי טומאה ו־66 ימים של ימי ההמתנה, שביחד הם עולים לכדי שמונים יום. רק לאחר שמסתיימים הימים הללו מותרת היולדת לבוא אל המקדש.

מה הסיבה להבדל בין יולדת זכר ליולדת נקבה? מדוע משך הזמן של יולדת נקבה הוא כפול?

הרמב"ן מביא שני הסברים. על פי ההסבר הראשון, המבוסס על המשנה במסכת נידה (ג' ז), ההפרש נובע מכך שתהליך יצירת ולד זכר אורך 41 יום, ואילו תהליך יצירת נקבה נמשך 81 יום. אולם הסבר זה קשה, משתי סיבות. ראשית, לא ברור הקשר שבין משך הזמן של יצירת הוולד לזמן ההמתנה עד הביאה למקדש. זאת ועוד, על פי הנאמר במשנה הנזכרת, "זכר נגמר לארבעים ואחד ונקבה לשמונים ואחד", ואילו זמני ההמתנה נמשכים רק ארבעים יום ושמונים יום. קושי נוסף נובע מכך שבדברי הרמב"ן אין הסבר לכך שימי הטומאה ביולדת זכר הם שבעה ימים ואילו בנקבה 14 יום.

הרמב"ן מציע הסבר נוסף, ולפיו מבחינה פיזיולוגית לידת נקבה משפיעה על היולדת יותר מאשר לידת זכר, ולפיכך היולדת זקוקה לזמן כפול כדי לשוב למצבה הגופני הקודם. אך לא ברור על מה נשענת הנחה פיזיולוגית זו, וגם אם נקבלה, לא ברור מדוע הפרש זה מצריך המתנה כפולה.

הסבר מעניין להבדל בין יולדת זכר ליולדת נקבה נמצא בספר היובלים (אחד מהספרים החיצוניים מימי בית שני), ויש בו התייחסות לשני ההבדלים: ההבדל במספר ימי הטומאה וזה שבין ימי ההמתנה. ההסבר נראה רחוק מהפשט, ואני מביא אותו רק בשל קדמותו של הספר, שנכתב בסמוך לתקופה שבה נחתם המקרא:

ובשבוע הראשון נברא האדם ואשתו, ובשבוע השני הביא אותה אליו. לכן ציוותה [התורה] כי תיטמא שבעת ימים לבן ושבועיים לבת. (ספר היובלים, ג' יא-יב)

על פי ספר היובלים, ההבדל בין יולדת זכר ליולדת נקבה נובע מההבדל שבין הזמן שעבר מתחילת הבריאה לבריאת כל אחד מבני הזוג הראשון (אדם וחוה): האדם נברא לאחר שבוע ולכן טומאתו אורכת שבוע. האישה, למרות שנבראה יחד עמו, הובאה אל האדם רק לאחר שבוע נוסף, ולכן טומאתה נמשכת שבועיים. בהמשך מציין בעל ספר היובלים שסך הימים שיולדת זכר אסורה לבוא למקדש עולה לארבעים, שהם שבעת ימי הטומאה ו־33 ימי הטהרה הבאים אחריהם. אצל יולדת נקבה הזמנים כפולים ועולים לכדי שמונים יום. מספר הימים השונה בין יולדת זכר ליולדת נקבה מתאים למספר הימים שעברו עד אשר הכניס ה' את אדם וחוה לגן עדן. את אדם הוא הכניס לאחר ארבעים יום ואילו את חוה לאחר שמונים יום.

ויהי מקץ ארבעים יום לשבת האדם בארץ אשר נברא שם ונביא אותו אל גן העדן. על כן חרות על לוחות השמים: זאת תורת היולדת כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כפי השבוע הראשון. ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה, ובכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת הימים האלה היולדת זכר. ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כפי שני השבועיים הראשונים. ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה והיו לה בכולם שמונים יום. ויהי כאשר מלאה האישה שמונים יום, ונביא אותה אל גן העדן, כי קדוש הוא מכל הארץ, וכל עץ הנטוע בו קדוש הוא. לכן משפט הימים האלה ליולדת בן או בת, לבל תיגע בכל קודש, ואל המקדש לא תבוא, עד מלאת לה הימים האלה לבן או לבת. זאת התורה והעדות הכתובה לבני ישראל לשמור אותה לעולם. (ספר היובלים, ג' יג-כא)

הפרשן בן המאה ה־19 ר' דוד צבי הופמן העלה את האפשרות כי מלכתחילה ימי הטומאה היו אמורים להימשך שבועיים, בלידת נקבה וגם בלידת זכר. על פי ההסבר שלו, התורה הפחיתה את מספר ימי הטומאה בלידת זכר לשבעה ימים על מנת שהיולדת תיטהר ביום השמיני שהוא יום ברית המילה של בנה. הוא אף העלה את הסברה שלברית המילה יש השפעה של טהרה, שמפחיתה בחצי גם את מספר הימים הטהורים שעד הביאה למקדש, ועל כן מספרם יורד מ־66 ל־33 (רד"צ הופמן, פירוש על ספר ויקרא, עמ' רנא-רנב). הסבר זה יכול להסתמך על העובדה שברית המילה, שלכאורה איננה קשורה לדיניה של היולדת, מוזכרת מיד לאחר שבעת ימי הטומאה, דבר שיכול להעיד על קשר בין הדברים. כלומר, ימי הטומאה מסתיימים לאחר שבעה ימים ולא לאחר 14 יום כדי לאפשר ליולדת להיות טהורה ביום השמחה של בנה.

על פי האפשרות שהעלה רד"צ הופמן, השבועיים שנקבעו ליולדת נקבה הם משך ימי הטומאה המקוריים, ואילו ימי הטומאה של יולדת זכר הם קיצור של אותה תקופה. אולם אם כך הם פני הדברים, היינו מצפים שהתורה תתחיל בדיני יולדת נקבה, הקובעים את דיני היולדת "הרגילים", ורק לאחר מכן תעבור לתאר את דיני יולדת זכר, שימי הטומאה והטהרה שלה מתקצרים בחצי בעקבות ברית המילה. זאת ועוד, בניגוד לדבריו של רד"צ הופמן, דווקא שבעת ימי הטומאה והטהרה המוזכרים ביולדת זכר נראים כמהלך הסטנדרטי, שהרי המספר שבע בכלל ושבעה ימים בפרט מוזכרים פעמים רבות בהקשרים של טומאה וטהרה: בטמא מת, במצורע, בזב וזבה. יתרה מכך, שבעה ימי טומאה הם משך הזמן המוזכר בדיני נידה, שאליה מדמה התורה את היולדת זכר, בפסוק הבא: "...וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא" (ויקרא י"ב ב), ואילו השבועיים של ימי הטומאה של יולדת נקבה – לא מצאנו דוגמתם בדיני התורה. כמו כן, כפי שהראיתי, סך ימי ההמתנה של יולדת זכר הוא ארבעים ואילו סך ימי ההמתנה ליולדת נקבה הוא שמונים. למותר לציין כי ארבעים הוא מספר שחוזר בתורה במקומות רבים (במבול, בעליות של משה להר סיני, במספר הימים שתרו בני ישראל את הארץ, במספר השנים שהם היו במדבר ועוד), בעוד ששמונים איננו מספר שכיח. מכך עולה שימי הטומאה הסטנדרטיים הם ימי הטומאה של יולדת זכר, כלומר שבעה ימים, כדינה של נידה, ואילו הזמן הכפול החל בלידת נקבה – הוא החריג.

ברצוני להציע הסבר שונה להבדל בין יולדת זכר ליולדת נקבה. ההסבר מבוסס על התפיסה שלפיה הטומאות הנובעות מהפרשות הגוף אינן שליליות במהותן אלא מבטאות את מהלך החיים הנורמלי, המתנהל במחזוריות. כמו יום ולילה, קיץ וחורף, ערוּת ושינה, גם טומאה וטהרה הם מצבים מחזוריים המבטאים את מהלך החיים הטבעי ביקום כולו.

במהלך החיים משקיע הגוף אנרגיה ויוצר בתוכו חומרים שמחוללים חיים. לדוגמה, הזרע של הגבר או רירית הרחם הנבנית כל חודש מחדש ושעליה יכולים להתפתח חיים ברחמה של האישה. כאשר נוזלי החיים הללו מופרשים מהגוף, בעת שיוצאת מהגבר "שכבת זרע" או בעת המחזור החודשי של האישה, גם אם התוצאה היא יצירה של חיים חדשים עדיין גוף האדם הפריש מתוכו אנרגיה של חיים. ההיפרדות מאנרגיית החיים היא זו שיוצרת את הטומאה. כאשר אישה יולדת היא נפרדת מאנרגיית חיים בדמות הוולד שהיה ברחמה תשעה חודשים. למרות שמדובר במאורע משמח עבור היולדת והתחלה חדשה עבור התינוק, הגוף מתרוקן מחיוּת ונכנס למצב של טומאה.

עדיין נותר לנו להשיב על השאלה, מדוע יולדת נקבה טמאה כפליים מיולדת זכר? אפשרות אחת, שאותה הציע הרב פרופ' יונתן גרוסמן בשיעוריו, היא לראות בהיפרדות האישה מבִּתהּ אובדן גדול יותר של חיים מאשר היפרדות היולדת מבנה, בגלל פוטנציאל החיים שיש ברחמה של הבת שנולדה. אלא שהסבר זה קשה, משתי סיבות עיקריות. האחת: פוטנציאל החיים קיים גם בבן היילוד ולא רק בבת בעלת הרחם, שהרי גם הבן נחוץ כדי ליצור חיים. אמנם ניתן לטעון כי פוטנציאל החיים גדול יותר אצל הבת מכיוון שהיא נולדת עם כל הביציות שלה בעוד שזרעו של הבן יתחיל להיווצר רק בהגיעו לבגרות. אולם לדעתי אין לכך משמעות מכיוון שבסופו של דבר, מערכות הרבייה של שניהם עדיין אינן מפותחות בזמן הלידה. הקושי השני נובע מכך שאם נכונה הטענה כי היפרדות האם מבִּתהּ היא אובדן כפול ביחס להיפרדות מבנהּ ולכן היא מטילה על היולדת ימי טומאה וימי המתנה כפולים, היינו מצפים שהתורה תראה בכל מוות של נקבה סיבה לטומאה גדולה יותר מאשר מותו של זכר, בגלל פוטנציאל החיים הכפול שמצוי בה. לדוגמה, במקום טומאה של שבעה ימים על מת זכר הייתה נקבעת טומאה של 14 יום על נקבה שמתה. אך דין כזה לא מצאנו בתורה.

על כן אני נוטה לפרש שהטומאה הכפולה נובעת מכך שבמקרה של לידת בת יש שתי נקבות שעברו תהליך של לידה – האם ובִּתהּ. כאשר נולדת בת, שגם לה כמו לאִימָה, יש רחם וגם היא עתידה ליצור בתוכה יצור חי וללדת אותו, תהליך הלידה שהבת משתתפת בו משפיע גם עליה, ולכן היא נטמאת כמו אִימָה. אך מכיוון שמדובר בתינוקת חסרת מעמד עצמי, התורה העבירה את ימי הטומאה והטהרה של הבת אל אִימָה. על כן היולדת טמאה למשך זמן כפול, ולאחר תום ימי טומאתה הכפולים באורכם היא יושבת "עַל דְּמֵי טָהֳרָה" למשך זמן כפול, עד אשר תוּתר ביאתה אל המקדש. לעומת זאת, כאשר נולד בן, תהליך הלידה אינו משפיע עליו עד כדי כך שהוא ייטמא, מכיוון שתהליך הלידה אינו יכול לטמא את זה שאין לו רחם, וכל התהליך זר לו ולגופו. בשל כך משך הזמן של ימי הטומאה והטהרה של האם שווה לאורכם המקורי, ולא יותר מכך.

לחילופין, יתכן שגם הבן הנולד נטמא מהמפגש עם הלידה בדיוק כמו הבת, אך בדומה להצעתו של רד"צ הופמן, לברית המילה שעובר הבן ביום השמיני יש השפעה של טהרה שמטהרת אותו באופן מלא. ממילא אין צורך להעביר את ימי הטומאה וההמתנה של הבן שנולד אל אימו, ולכן הם נשארים במספרם המקורי ואינם מוכפלים. היתרון בחלופה זו טמון בכך שהיא מסבירה את העובדה שברית המילה מוזכרת בפרשת טומאת היולדת למרות שלכאורה היא אינה קשורה לַעניין.

כך או אחרת, בניגוד ליולדת נקבה, שהתורה הטילה עליה גם את ימי הטומאה וההמתנה של בִּתה ועל כן זמנים אלה כפולים אצלה, יולדת זכר נשארת עם ימי הטומאה והטהרה המקוריים שלה. תקופה זו כוללת שבעה ימי טומאה, כימי הטומאה של נידה, בתוספת 33 ימים המשלימים לארבעים יום שבהם עליה להמתין עד אשר תוכל לבוא אל המקדש.