מה הסיבה להבדל בין יולדת זכר ליולדת נקבה?

על פי האמור בתחילת פרשת תזריע (ויקרא יב א-ח), לאחר שאישה יולדת בן זכר היא טמאה שבעה ימים. ביום השמיני נערכת ברית המילה, ולאחר מכן על היולדת להמתין 33 ימים נוספים שבהם היא טהורה. חישוב פשוט מראה כי סך כל הימים עולה לארבעים, אם כי התורה לא מציינת זאת במפורש. לעומת זאת, כאשר אישה יולדת נקבה, מספר ימי טומאתה וגם ימי ההמתנה שלה כפולים מהימים המקבילים ביולדת זכר: שבועיים של ימי טומאה ו־66 ימים של ימי ההמתנה, שביחד הם עולים לכדי שמונים יום. רק לאחר שמסתיימים הימים הללו מותרת היולדת לבוא אל המקדש.

כמו יום ולילה, קיץ וחורף, ערוּת ושינה, גם טומאה וטהרה הם מצבים טבעיים ומחזוריים. במהלך החיים משקיע הגוף אנרגיה ויוצר בתוכו חומרים מחוללים חיים. לדוגמה, הזרע של הגבר או רירית הרחם הנבנית כל חודש מחדש ושעליה יכולים להתפתח חיים ברחמה של האישה. ההיפרדות מאנרגיית החיים היא זו שיוצרת את הטומאה. גם כאשר אישה יולדת היא נפרדת מאנרגיית חיים בדמות הוולד שהיה ברחמה. למרות שמדובר במאורע משמח עבור היולדת והתחלה חדשה עבור התינוק, הגוף מתרוקן מחיוּת ונכנס למצב של טומאה.

הטומאה הכפולה נובעת מכך שבמקרה של לידת בת יש שתי נקבות שעברו תהליך של לידה – האם ובִּתהּ. כאשר נולדת בת, שגם לה כמו לאִימָה, יש רחם וגם היא עתידה ליצור בתוכה יצור חי וללדת אותו, תהליך הלידה שהבת משתתפת בו משפיע גם עליה, ולכן היא נטמאת כמו אִימָה. אך מכיוון שמדובר בתינוקת חסרת מעמד עצמי, התורה העבירה את ימי הטומאה והטהרה של הבת אל אִימָה. על כן היולדת נקבה טמאה למשך זמן כפול, ולאחר תום ימי טומאתה הכפולים באורכם היא יושבת "עַל דְּמֵי טָהֳרָה" למשך זמן כפול, עד אשר תוּתר ביאתה אל המקדש. לעומת זאת, כאשר נולד בן, תהליך הלידה אינו אינו יכול לטמא את זה שאין לו רחם, וכל התהליך זר לגופו. לכן, משך הזמן של ימי הטומאה והטהרה של האם אינו מוכפל ונשאר באורכו המקורי, שבעה ימי טומאה (כמו ימי הטומאה של הנידה), ו-33 ימי טהרה.