תפילין - הקשר בין הדורות

בפרשת בא מופיעים ברצף שתיים מתוך ארבע הפרשיות הנמצאות בתפילין, "קדש לי" (שמות י"ג א-י) "והיה כי יביאך" (שמות י"ג יא-טז), "שמע" (דברים ו' ד-ט), "והיה אם שמוע" (דברים י"א יג-כא). המשותף לארבעת הפרשות הוא אזכור האות על היד ובין העיניים שנתפרש על ידי חז"ל כציווי להניח תפילין.

מכנה משותף נוסף הוא ההקשר בו נאמרים הדברים – העברת המסורת מהאבות לבנים. בפרשת "קדש לי": וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. בפרשת "כי יביאך": וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר. בפרשת "שמע", וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ. ובפרשת "והיה אם שמוע": וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם.

העברת המסורת לדור הבנים יכולה להתבצע בצורות שונות. ניתן לקיימה באמצעות ריטואל. כך יש להבין את הכתוב פרשת "קדש לי", ששמירת עבודת הפסח ואכילת המצות היא ההופכת באופן מטפורי לאות על היד והזיכרון בין העיניים (ועיין רשב"ם, שמות י"ג ט).

האפשרות השנייה היא באמצעות העברת המסורת בעל פה. כפי שכתוב בהמשך הפסוק: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. העברת המסורת בעל פה מוזכרת גם בפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" והיא מבוצעת באמצעות השינון.

האפשרות השלישית היא חיזוק המסורת המילולית באמצעות כתיבת הדברים וקריאתם. אנחנו מכירים זאת לדוגמה מהציווי לכתוב וללמוד את שירת האזינו (דברים ל"א יט), מהציווי למלך לכתוב את משנה התורה ולקרוא בו (דברים י"ז יח-יט) ומהציווי לקרוא בספר התורה שכתב משה אחת לשבע שנים בפני העם, הנשים והטף (דברים ל"א ט-יג).

ההנחיה לכתוב את הדברים על מזוזות הבית ושערי העיר שמופיעה בסוף פרשת "שמע" ו"והיה אם שמוע", מתכתבת עם הציווי לכתוב את דברי התורה על אבנים גדלות בכניסה לארץ ישראל (דברים כ"ז א-ח) וניתן לשער כי מכאן למדו חז"ל שהציווי המופיע קודם על קשירת האות על היד והטוטפות בין העיניים אינו מטפורה כפי שמשתמע בפרשיות "קדש לי" ו"והיה כי יביאך", אלא מצווה מעשית של כתיבת הדברים ונתינתם על היד והראש.