צוואתה של שרה

לאחר מות שרה, שלח אברהם את עבדו לקחת אישה לבנו. הוא השביע את העבד שלא ייקח ליצחק אישה מבנות הכנעני אלא ילך ארצו ואל מולדתו כדי למצוא שם את האישה המתאימה (בראשית כד א-ט). אנחנו מכירים את הסיפור והוא נראה לנו טבעי. אברהם מעדיף להתחתן בתוך המשפחה ולא עם בנות כנען המושחתות. גם יעקב הלך לחרן בשליחות אביו על מנת להתחתן עם בנות לבן אח אימו. 

אך אם נתבונן לעומק, הבחירה הזו מעוררת תהיות. אברהם נצטווה לעזוב את ארצו, מולדתו ובית אביו, להתנתק מהם וללכת אל ארץ חדשה. שם, הבטיח לו ה', יעשה אותו לגוי גדול שכל העמים יתברכו בו (בראשית יב א-ג). לכאורה, היה מצופה שאברהם ומשפחתו יתערו בארץ כנען, יתחברו עם אנשי המקום ויקימו בה את שושלתם. 

ואמנם, אברהם היה בקשר טוב עם אנשי הארץ. היו לו בעלי ברית בינם, ענר אשכול וממרא (בראשית יד יג). הוא היה ביחסים טובים עם אנשי חת, שראו בו נשיא אלוהים (בראשית כג ו). הוא נתן מעשר למלכי-צדק מלך שלם שהיה כהן לאל עליון (בראשית יד יח-כ) - שגם הוא מן הסתם היה כנעני. כיצד, אם כן, עבר אברהם על ציווי ה' להתנתק מארצו, מולדתו ומבית אביו, וביקש לקחת אישה לבנו דווקא משם ולא מבנות הארץ אליה שלח אותו ה'? האם לא יכול היה למצוא אישה ראויה מכל בנות המקום, נניח מישהי כמו תמר, כלתו של יהודה?

גם מבחינה מוסרית ועבודת אלוהים, קשה למצוא עד לנקודה זו תיאורים המטילים דופי בהתנהגות הכנענים. זאת בניגוד לסיפורים על קורות אברהם ושרה אצל פרעה במצרים ואצל אבימלך מלך פלשתים בגרר. על מקומו של האחרון אמר אברהם: כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי (בראשית כ יא) ומכאן משתמע שבארץ כנען, שם לא התנכלו לאברהם ושרה - הייתה יראת אלוהים.

אם כוונתו של אברהם הייתה שאין לישא כנעניות כי כנען הוא ארור (בראשית ט כה), ואין ארור מדבק בברוך (רש"י, בראשית כד לט), מדוע הוא אינו אומר זאת לעבד, כפי שאמרה רבקה ליצחק שהיא מעדיפה למות אם יעקב יקח אישה מבנות חת (בראשית כז מו)? זאת ועוד, מדבריו של אברהם לעבד, ניתן להבין שאם לא ימצא אישה בחרן, ברירת המחדל הסבירה תהיה להתחתן עם בנות הכנעני ולא עם בנות עם אחר.

ייתכן, וזו רק השערה, שהתשובה טמונה בדמותה של שרה המשוקעת במסגרת הסיפורית העוטפת את סיפור שליחת העבד: מות שרה - לפניו, והבאת רבקה לאוהל שרה אמו - לאחריו. 

ההבנה הפשוטה של הייעוד שנאמר לאברהם: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב א) היא שכל זרעו, יהיה כלול בדברי ה': "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח יט). כך הבין אברהם את הברכה. אולם שרה הבינה אחרת: היא סברה שעוד מוקדם שזרעו כולו יזכה לברכה זו, והביעה עמדה נחרצת בתביעה: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא י). שרה סברה שיש עדיין בצאצאיו של אברהם, כמו ישמעאל ומאוחר יותר עשיו שאינם ראוים ואינם חלק מהייעוד. ה' אישר את דבריה העקרוניים ואמר לאברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא יב). 

בעקבות זאת, הבין אברהם כי נדרש תהליך הדרגתי של בירור וזיקוק בקרב זרעו, עד אשר אחד מצאצאיו יוכל לממש את הברכה במלואה. בדיעבד אנו יודעים כי תהליך זה הושלם בדורו של יעקב, שבו כל בניו נבחרו להמשיך את דרכו של אברהם. רק אז הושגה יציבות מספקת שאפשרה לבני ישראל להרחיב את מעגל הברכה גם לנשים מעמים אחרים, שבחרו להצטרף לעם ה'.

למעשה, מסעו של תרח, אביו של אברהם, לארץ כנען (בראשית יא לא) לא הסתיים בלכתם של אברהם ושרה אל הארץ אשר הראם ה', אלא המשיך בהשראת שרה, בעוד שני גלי עלייה הכרחיים: עלייתה של רבקה ועלייתן של נשי יעקב, והמשפחה כולה מארם נהריים. 

במעשה שליחת העבד, מימש אברהם לא רק את צוואתה של שרה, אלא אף פעל בהתאם לרצון ה', על מנת לבנות אומה השומרת את דרך ה' ונושאת את הברכה האלוהית לעולם כולו.