פריעת ראש האישה והקשר לנזיר

פריעת ראש האישה והקשר לנזיר

בפרשת הסוטה מסופר: "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר ה' יח). מדוע פורע הכהן את ראש האישה? מהי משמעות פריעת שער ראשה של האישה?

פריעת שיער הראש מוזכרת בתורה כסימן לאבלות כפי שניתן להבין מהציווי על אהרן ובניו לאחר מות נדב ואביהוא (ויקרא י' ו). גם המצורע מצווה לפרוע ראשו (ויקרא י"ג מה). שם ניתן להבין את פריעת הראש, כמו פרימת הבגדים, כסימון שנועד להרחיק את המצורע מהחברה בגלל טומאתו. אלא שבמקרה של הסוטה, קשה להניח שפריעת הראש של האישה מסמלת אבל או סימון לטומאה, שהרי האישה מובאת כדי לברר את שאירע או לא אירע וכל האפשרויות עוד פתוחות.

מקרה נוסף בו אנו מוצאים פריעת שיער הראש הוא בפרשה שבאה מיד לאחר פרשת סוטה – בפרשת הנזיר:

כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. (במדבר ו' ה).

בתנ"ך מוזכרים שני נזירים שנצטוו "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ". הראשון והמפורסם ביניהם הוא שמשון (שופטים י"ג ה) והשני הוא שמואל (שמואל א א' יא). כפי שניתן לראות בהקדשתם של שמשון ושמואל, גידול השיער הוא הדבר המהותי והמרכזי בנזירות – ולא איסור שתיית היין או האיסור היטמאות למתים כפי שלעיתים נוטים לחשוב. השם נזיר עצמו נגזר מהמילה נזר – שפירושו כתר – כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ. שיערו הארוך של הנזיר הוא הכתר לראשו והוא מסמל את קדושתו. הנזיר המגדל פרע שיער ראשו מפגין כי הוא אינו נתון למוסכמות החברה הדורשות מהאדם להסתפר ולעצב את שיערו. כאשר הנזיר מאפשר לשערו לגדול פרע הוא מבטא את יציאתו מהוויה האנושית וכניסתו תחת כנפי השכינה. הוא כבר לא שייך לחברה האנושית ואינו כפוף להבליה. הנזיר הופך להיות קדוש, שייך באופן בלעדי לאל, כמו הטבע הבתולי שטרם נכבש על ידי התרבות האנושית.

ניתן לראות בדרישה להשיל את הנעלים ולעמוד יחף על אדמת קודש דבר דומה לפריעת שער הראש של הנזיר. "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג' ה) אומר המלאך למשה שסר לראות את פלא הסנה. "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא" (יהושע ה' טו) אומר שר צבא ה' ליהושע בפגישתם לפני כיבוש יריחו. הנעליים על כף הרגל הם כמו השיער המעוצב על ראש האדם. הנעלים, בניגוד לבגדים שנתנו לאדם על ידי ה' לאחר שגורש מגן עדן, אינם נתפשים כחלק טבעי מהאדם. הם מסמלים את הציוויליזציה, את התרבות האנושית הממלאת את צו אלוהים, "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א' כח). אלא שבמקום קדוש האדם נדרש להצטנע, לבטל את עצמו, ולכן עליו להוריד את נעליו בהם הוא כובש את העולם ולהישאר יחף.

האיסור לספר את שיער הראש של הנזיר באמצעות תער או מורה מזכיר את האיסור לבנות מזבח מאבנים שהוקצעו על ידי ברזל. האיסור מופיע פעמיים, פעם בספר שמות ופעם בספר דברים. בספר שמות נאמר: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (כ' כא). מפסוק זה ניתן להבין שהאיסור לבנות מזבח מאבנים מסותתות נובע מכך שעל אבנים אלו הונפה חרב והחרב מחללת את האבן ופוסלת אותה מלשמש למזבח, אולי בגלל שהיא קשורה להרג ומוות. אולם בספר דברים, בציווי על הקמת מזבח בהר עיבל, מופיע האיסור בניסוח שונה מעט:

וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כ"ז ה-ו).

כאן לא מוזכרת חרב אלא הדרישה שלא לסתת את האבנים באמצעות ברזל. התורה מצווה להשתמש באבנים שלמות – כלומר אבנים טבעיות לשם בניית המזבח ולא אבנים שסותתו באמצעות הטכנולוגיה האנושית. מזבח האבנים הפשוטות והטבעיות עליו מדברת התורה מסמל את התבטלותו של האדם והאנושות אל מול ה' כמו הסרת הנעליים במקום קדוש וכמו גידול פרע של שיער הראש אצל הנזיר.

הסברנו אם כן את משמעות גידול השיער פרע אצל הנזיר אך מהו הקשר בין פריעת שיער ראשו של הנזיר לפריעת ראש האישה על ידי הכוהן?

במקרה של הסוטה המתואר בתורה אין עדים ולא ניתן לדעת מה קרה. במקרה כזה מערכת המשפט והחברה האנושית אינם מסוגלים להכריע האם האישה בגדה בבעלה אם לאו. על כן האיש החושד באשתו שסטתה פונה אל ה' שיכריע. ניתן אם כן להציע כי פריעת ראש האישה על ידי הכוהן מסמלת כי האישה כבר לא כפופה לנורמות האנושיות המחייבות שיער ראש מסופר ומסודר ודינה מועבר מהכרעה משפטית, אנושית רגילה – למשפטו הישיר של האל שיכריע את דינה.

"וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר ה' יח).