על הקשר בין מועדי ה' לצרעת הבית

בויקרא פרק כ"ג התורה מתארת את מועדי ה' אשר ישראל מצווים לקרוא במועדם: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כג ד). חז"ל דרשו את המילה אֹתָם שכתובה חסר וקראו במקומה: אַתֶּם והסיקו מכך שהסמכות לקביעת המועדות היא של ישראל. כלומר, בית הדין מוסמך לקבוע את תחילת החודש וקביעתו תופסת גם במקרה ששגג, הזיד או הוטעה (תלמוד בבלי, ראש השנה, כה ע"א). על פניו הלכה זו נראית סותרת באופן חזיתי את כוונת הפסוק. ואכן, קביעת מועדי השנה הייתה במוקד המחלוקת בין הפרושים לבין כיתות שונות בעם ישראל וביניהם אנשי כת קומראן. האחרונים סברו שמועדי ה' קבועים בשמיים ובני אדם אינם רשאים לשנות את מועדם.

בנגע הצרעת קיימת תופעה שלא נמצאת בטומאות אחרות. האדם, הבגד או הבית הופכים לטמאים על פי אמירתו של הכהן שמטמא אותם. העובדה שהצרעת בפני עצמה אינה מטמאת ורק הכהן הוא זה שיוצר באמירתו את הטומאה היא זו שמאפשרת לכהן לצוות לפנות את הבית לפני שהוא בא לראותו (ויקרא י"ד לו). אם היה מדובר בטומאה אחרת, כמו לדוגמה טומאת מת, לפינוי הבית לא הייתה כל משמעות וכל אשר בבית היה נטמא למפרע.

הצרעת, בניגוד לטומאות אחרות איננה חלק מתהליך טבעי מחזורי של טומאה וטהרה, כמו מוות, לידה ונידה והיא גם איננה מחלה טבעית כמו זיבה. הצרעת היא נגע שניתן מאת ה', כפי שנאמר במפורש בנוגע לצרעת הבתים (ויקרא י"ד לד). את המילה נגע - יש להבין כנגיעה אלוהית מענישה. ואכן, ברוב המקרים, המילה נגע מוזכרת בתנ"ך בהקשר לצרעת ובכל שאר המקרים - לעונש משמיים. מה שמטמא בצרעת איננו הסימן עצמו, אלא המשמעות שניתנת לו על ידי הכהן - וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ (ויקרא יג ג). העובדה שהסמכות והכוח לטמא הינם בידי הכוהן היא זו שמאפשרת לו מידה מסוימת של חופש ושיקול דעת, כפי שבא לידי ביטוי בדין פינוי הבית. לאור זאת, סביר שהכוהן יכול גם לבחור מה לראות,  ומתי לראות. וכך אכן דרשו חז"ל: ״לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״ – פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים… נִרְאֶה: בֶּחָתָן נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעָה יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ וּלְבֵיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ, וְכֵן בָּרֶגֶל נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמֵי הָרֶגֶל (ספרא). 

יתכן שהכהן המטמא באמירתו את המצורע הוא זה שהיווה מודל לחז"ל גם בנוגע לקביעת המועדים. בניגוד ללוח השנה השמשי של אנשי כת קומראן, שהיה על פי תפיסתם לוח קבוע ובלתי משתנה מתחילת הבריאה, הלוח של חז"ל היה מבוסס על מולדות הירח שהיה פחות צפוי וברור. כמו בצרעת, גם בקידוש החודש ישנה התופעה עצמה - נגע הצרעת או מופע הירח הנולד. אך אין בכך די. האדם נדרש לזהות ולתת משמעות לסימן. בצרעת - הכהן רואה את הנגע ומטמא את האדם ובקביעת המועדות - בית הדין שומעים את העדים ומקדשים את החודש. אבל ברגע שנדרשת הכרה האנושית - קודם בזיהוי ואח"כ במתן המשמעות, הטומאה של הצרעת כמו קביעת המועדים אינם אוטמטיים אלא נתונים עד רמה מסוימת לקביעת האדם.  

החידוש הגדול של חז"ל מתבטא בהרחבת תפקידו של האדם בקביעת המועדים ובסמכות שהעניקו לבית הדין גם במצב של טעות ואפילו מכוונת. 

* התמונה חוללה באמצעות Bing image Creator