על ההבדל בין שחיטה לציד

מדוע מותר לצוד חיה לצורך אכילת חולין אך מי ששחט בהמה ולא הביא אותה לקורבן באוהל מועד נחשב שופך דם ועונשו כרת?

עד למבול, הותר לבני אדם ואף לחיות לאכול רק מן הצומח (בראשית א כט-ל). אולם מותר היה להקריב לה' קורבנות מן החי, כפי שעשה הבל שהביא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן (בראשית ד ד). לאחר שיצא נח מהתיבה, הותר לבני האדם לאכול גם מן החי: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (בראשית ט ג). אולם, נאסר עליהם לאכול דם - אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. (פסוק ד). 

לכן, מותר לצוד ולהרוג חיה או עוף לא מבויתים, שאינם ראויים לקורבן לטובת אכילה גם ללא שחיטה, אלא שיש חובה לשפוך את דמם ולכסותו בעפר, כדי שלא יבוא לאוכלו (ויקרא יז יג-יד).

לעומת ציד שהוא מעשה הריגה חילוני במהותו, כל שחיטה/זביחה של בהמה מבויתת הראויה לקורבן כמו שור כבש או עז, נתפשת בהגדרה כמעשה פולחני. ולכן, כאשר היא נעשית שלא במסגרת הקרבת קורבן לה', ברירת המחדל היא להבין אותה כחלק מפולחן השעירים - שהיה נפוץ ומקובל בישראל באותה תקופה. על כן, נאסר באופן גורף לשחוט בהמות לאכילה שלא במסגרת קורבן שלמים לפני משכן ה'. זאת ועוד, שחיטה כזו נחשבת לשפיכת דם, שהרי הריגת בעלי חיים הותרה רק לצורך קורבן או לצורך אכילה - אך בוודאי שלא לטובת פולחן השעירים:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'. דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם.… וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. (ויקרא יז ג-ז)

דרך אגב, הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק מו), רואה בפסוקים אלו תמיכה בטענתו שמטרת הקורבנות הייתה בראש ובראשונה להרחיק מעבודה זרה.

לסיום יש לציין שבניגוד לאיסור בויקרא על שחיטת חולין, בספר דברים שמתייחס לחיים בארץ ישראל, כבר אין חשש מפולחן השעירים ושחיטה אינה נתפסת עוד בהכרח כמעשה פולחני. על כן שחיטה ואכילה בהמות מותרת בכל מקום - כמו שמותרת אכילת החיות הניצודות כדוגמת הצבי והאיל - כל עוד אין מדובר בבהמות שהוקדשו בפועל לקורבן (דברים יב יג-טו).