עד זומם

פרק י"ט פסוק טו התורה אומרת שלא ניתן להעמיד אדם לדין על חטא כלשהו על סמך עדותו של עד אחד. רק שני עדים ויותר יכולים להאשים אדם ולגרום להרשעתו:

לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָו‍ֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר.

והנה מיד בפסוק הבא מביאה התורה את המקרה הזה כאופציה אפשרית: "כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ" (דברים י"ט טז). בהמשך אומרת התורה שאותו העד ומי שהוא מאשים צריכים לעמוד למשפט לפני ה' ולפי הכוהנים והשופטים כדי לברר את העניין. העד המאשים גם יכול לגרום למותו של הנאשם, שהרי עונשו של העד הזומם הוא: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ ... וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ… (דברים י"ט יט-כא).

כיצד יתכן שהתורה אומרת דבר, ובפסוק הבא את היפוכו?

פעמים רבות, כאשר התורה רוצה להביע רעיון מורכב, היא מביאה כל רכיב בפני עצמו, בשיא כוחו ועוצמתו וללא פשרות, גם אם הוא סותר רכיבים אחרים. באופן זה מתקבלת הבנה טובה יותר של השלם המורכב מחלקיו.

פרשת העד הזומם (דברים י"ט טז-כא) מובאת בעיקר כדי ללמד אותנו את דינו של עד זומם. על פי הכלל של מידה כנגד מידה, מי שהאשים את חברו בחטא שעונשו מוות, יומת בעצמו, אם ימצא שקרן. אבל דרך אגב, פרשה זו מלמדת אותנו דברים נוספים. היא מלמדת אותנו כי השופטים ביושבם למשפט מייצגים את ה', שומעים את העד המאשים והנאשם, חוקרים ודורשים וחופשיים להגיע לכל מסקנה על פי הבנתם. ברמת העיקרון, אין להם צורך בשני עדים, לא על מנת להעמיד אדם לדין וגם לא על מנת להרשיעו.

אולם, דינו של העד הזומם, גם מדגים את בעיית האמינות בעדות יחיד. לכן, ביקשה התורה לחדש חידוש גדול. למרות שברמת העיקרון לשופטים יש חופש מוחלט להרשיע על פי הבנתם, כפי שניתן ללמוד מתיאור המקרה של עד זומם, למרות זאת אין להעמיד אדם לדין על פי עד מאשים אחד. לשם כך השאירה התורה את הדין המקורי של עד זומם והקדימה לו את הפסוק האומר: לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ.

באופן זה, התורה ממשיכה לאחוז בעיקרון של עצמאות השופטים ובחופש הניתן להם לפסוק לפי הבנתם לאחר שהעניין הובא לשיפוטם, כפי שעולה מפרשת העד הזומם, ומצד שני היא מונעת אפשרות להרשיע אדם על פי עד אחד, על ידי חסימת האפשרות להגיע לבית המשפט כאשר יש רק עד מאשים אחד.