עד זומם

התורה אומרת שלא ניתן להעמיד לדין אדם על סמך עדותו של עד אחד. רק שני עדים ויותר יכולים להאשים אדם ולגרום להרשעתו:

לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָו‍ֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר. (דברים יט טו)

אך מיד בפסוק הבא מתארת התורה בדיוק את התרחיש ששללה קודם לכן: 

כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל (דברים יט טז-כא).

הכיצד? 

המקרה אותו מביאה התורה מכונה בפי חז"ל - "דין עדים זוממים". על פי ההלכה, במקרה ששני עדים העידו על פלוני שעבר עבירה והתברר בבית הדין שהם היו במקום אחר בזמן האירוע ולכן עדותם עדות שקר, הדין הוא שעונשם הוא כאשר זממו לעשות לנאשם. 

אולם על פי הפשט, לא מדובר בעדים זוממים (רבים) שמגיעים להעיד במשפט אלא באדם אחד המאשים אדם אחר במעשה עברה. על פי הפסוקים הנאשם והמאשים(!) עומדים למשפט כדי לברר מי מביניהם אומר את האמת. אם השופטים מתרשמים שמדובר בהאשמת שווא ובעדות שקר אז עונשו של העד השקרן יהיה כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו. הדין הזה מזכיר את החוק הראשון בחוקי חמורבי: 

"אם איש האשים איש אחר, בעבירה הנושאת עונש מוות, ואינו יכול להוכיח את טענתו - הוא יומת". 

אלא שעל פי הכתוב בתורה, לא די בכך שהמאשים אינו יכול להוכיח את טענתו - נדרשת גם חקירה ודרישה על מנת לוודא שמדובר בעדות שקר.

כאמור, בפסוק המקדים לדין זה, התורה שוללת את אפשרות שדי בעד מאשים אחד כדי להעמיד אדם למשפט. אולם למרות זאת היא מביאה את דינו של העד הזומם כלשונו. היא עושה זאת מכיוון שהיא מצטטת חוק קדום, שלמרות הבעייתיות שיש בו, יש בו אמיתות שניתנות ליישום בפועל. לכן התורה מקבלת אותו עקרונית עם הסתייגות אחת.

פרשת העד הזומם (דברים יט טז-כא) מלמדת עקרונות שפיטה חשובים. היא מלמדת שיש להפעיל את הכלל של מידה כנגד מידה כאשר עונשים. היא מלמדת כי השופטים ביושבם למשפט מייצגים את ה'. הם שומעים את העד המאשים והנאשם, חוקרים ודורשים וחופשיים להגיע לכל מסקנה על פי הבנתם. וברמת העיקרון, אין להם צורך בשני עדים, לא על מנת להעמיד אדם לדין וגם לא על מנת להרשיעו.

אולם, דינו של העד הזומם, גם מדגים את בעיית האמינות בעדות יחיד שעלולה להביא להרשעתו של אדם חף מפשע. לכן, ביקשה התורה לחדש חידוש גדול. למרות שלשופטים יש חופש מוחלט להרשיע על פי הבנתם, אין להתחיל הליך משפטי ולהעמיד לדין אדם על פי עד מאשים אחד. 

לכן, השאירה התורה את הדין הראשוני של עד זומם והקדימה לו את הפסוק האומר: לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ וכולי. פירוש המילים "לֹא יָקוּם" אינו שפסק הדין לא יקום בעדות עד אחד, אלא שמשפט לֹא יָקוּם - כלומר לא יתחיל בעקבות האשמה של עד אחד, בדיוק כמו משמעות אותן המילים בתיאור המקרה של עד זומם - כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ - שמכוונת לתחילת ההליך המשפטי ולא לסיומו.

באופן זה התורה ממשיכה לקיים את הדין הראשוני של עד זומם ולאחוז בעקרונות העומדים בבסיסו, ענישה של מידה כנגד מידה והחופש שניתן לשופטים לפסוק לפי הבנתם. מצד שני היא מונעת אפשרות להרשיע אדם על פי עד אחד, על ידי חסימת האפשרות להגיע לבית המשפט כאשר יש רק עד מאשים אחד.

* התמונה חוללה באמצעות Dream Studio