נס השמיטה
בפרשת בהר יש מקרה יחיד במינו שאין לו אח ורע בתורה. בדרך כלל, המצוות בתורה מוחלטות ואינן משאירות מקום למשא ומתן או השגות כלשהן. לעומת זאת, בנוגע למצווה מסוימת בפרשה, התורה עצמה מציגה טיעון שבני ישראל עשויים להעלות כנגד הציווי. זאת ועוד, היא מקבלת את הטיעון כלגיטימי, אך קובעת שמראש, לפני מועד קיום המצווה, המציאות ממנה חוששים בני ישראל תהיה שונה. כוונתי לציווי על שמיטת קרקעות בשנה השביעית.
התורה בויקרא מצווה לשבות ולא לעבד את האדמה בשנה השביעית. הטיעון שהתורה שמה בפיהם של בני ישראל הוא: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" (ויקרא כה כ). כלומר, לא סביר לאסור לזרוע ולאסוף את תבואת השנה השביעית כי אז לא יהיה מה לאכול. התשובה שהתורה נותנת היא לא פחות ממדהימה. היא אינה אומרת שיש לקיים את השמיטה ולסמוך על ה' שיספק מזון באופן אחר, כמו "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי וכולי" (ויקרא כו ג). במקום זאת, היא קובעת שהמציאות תהייה שונה, וכבר לפני תחילת שנת השמיטה, יהיה בדרך נס מספיק מזון גם עבור שנת השמיטה, כי ה' יברך את יבול השנה השישית והוא יהיה כפול:
וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. (ויקרא כה כא-כב)
הדבר מזכיר את פרשת המן בספר שמות (שמות טז יא-לו). המן ירד בכל ימות השבוע והיה מספק לעם אוכל ליום אחד בלבד. ביום השישי אספו בני ישראל, להפתעתם, כפליים. משה הסביר לעם כי הם קיבלו מנה כפולה כדי שזו תספיק גם ליום השישי וגם ליום השביעי, כי ביום השביעי, שבת לה', לא ירד מן. בשני המקרים חוזר המוטיב של שש ושבע. בשני המקרים, בשישי יש כמות כפולה של מזון שמספיקה גם לשישי וגם לשביעי. והיא זו שמאפשרת את קיום המצווה - השבת ביום השביעי והשמיטה בשנה השביעית.
הקבלה העקרונית של התורה את הטיעון: "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ", כמו גם הדמיון לפרשת המן הניסית, מראה כי הציווי על הימנעות מעבודה חקלאית בשנה השביעית יכול להתקיים רק במציאות אידיאלית-ניסית, מציאות שבה ה' מצווה את ברכתו על תבואת השנה השישית והיא מספיקה לשתי שנים. אחרת, השאלה הלגיטימית "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת" נשארת ללא מענה של התורה.
מכאן נראה שהציווי לקיים את השמיטה מניח במובלע מציאות ניסית ואינו רלוונטי במציאות רגילה בה תבואת השנה השישית אינה מספיקה לשנה נוספת. ויתכן, שהבנה זו היא המונחת בתשתית ההלכתית הקובעת שאין שמיטה ויובל נוהגים אלא בזמן שרוב ישראל יושבים על אדמתם, כי רק אז מתקיימים התנאים המאפשרים את הנס הנסתר בתפוקה הגדולה של תבואת הארץ לפני תחילת השנה השביעית.
* התמונה חוללה באמצעות DALL·E 3
