מקנה ישראל

במכת דבר הזהיר משה את פרעה כי ה' יכה את מקנה מצרים: הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה: בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד (שמות ט ג). אבל, המשיך משה, מקנה ישראל יישאר ללא פגע: וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר (פסוק ד), וכך היה. 

מפסוקים אלו משתמע שמקנה ישראל, כמו מקנה מצרים, כלל גם הוא סוסים חמורים וגמלים ולא רק צאן ובקר. אולם בהמשך משתמע שלבני ישראל היו רק צאן ובקר. שהרי לאחר מכת חושך הציע פרעה: לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה', רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג, גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם (שמות י כד). וביציאת מצרים נאמר: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד (שמות יב לח), ולא הוזכרו סוסים, חמורים וגמלים. 

האם היו או לא היו לישראלים סוסים, חמורים וגמלים? 

כאשר ירדו בני ישראל למצרים הם הציגו את עצמם לפני פרעה כרועי צאן הממשיכים את מסורת אבותיהם , ועל פי בקשתם עברו להתגורר בארץ גושן המתאימה לגידול מקנה (בראשית מז ג-ד). ישנם תיאורים רבים של אברהם, יצחק ויעקב ואף בני יעקב, המספרים שהיו להם חמורים ואף גמלים. לדוגמה, אברהם, חבש את חמורו כשהלך להר המוריה להעלות את בנו לעולה (בראשית כב ג). ועבד אברהם לקח עשרה גמלים מגמלי אדונו כשהלך למצוא אישה ליצחק (בראשית כד י). על יעקב מסופר כי היו לו גמלים וחמורים (בראשית ל מג) ובין השאר שלח גמלים מניקות ובניהם מנחה לעשו אחיו (בראשית לב טז). ועל בני יעקב מסופר שטענו את חמוריהם בר ממצרים (בראשית מב כו). 

גם בתקופת נדודי ישראל במדבר ישנם אזכורים לחמורים וגמלים, מהם ניתן ללמוד שהיו ברשותם של בני ישראל. לדוגמה משה טען לפני ה': אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם (במדבר טז טו). בנוסף, התורה ציוותה על פדיון פטר חמור (שמות יג יג), אסרה בעשרת הדיברות לחמוד את חמור רעך (שמות כ יג), ואסרה על אכילת הגמל (ויקרא יא ד). האזכורים הללו בתורה מתארים מציאות קיימת, המשקפת את חייהם של בני ישראל באותה תקופה. על כן, סביר להניח שמקנה בני ישראל כלל גם חמורים וגמלים.

ייתכן שהסיבה לכך שחמורים וגמלים אינם מוזכרים בדרישתו של פרעה מבני ישראל להשאיר עירבון במצרים היא שאלו שימשו כבהמות משא, ופרעה הבין שבני ישראל זקוקים להם כדי להתנייד במשך שלושת הימים ולהגיע אל המקום שבו היו אמורים לעבוד את ה'. ייתכן גם שהסיבה לכך שהם אינם מוזכרים ביציאה ממצרים היא משום שרק הצאן והבקר היו בכמויות משמעותיות, בעוד שהחמורים והגמלים שימשו לצרכים בסיסיים ומובנים מאליהם, כמו נשיאת משאות. לפיכך, התורה לא ראתה צורך לציין אותם באופן מיוחד.

באשר לסוסים, בניגוד לחמורים וגמלים, אין בתורה ולוּ אזכור אחד לכך שהיו לישראלים סוסים. יתר על כן, למעט מקרה אחד בברכת דן, סוסים מוזכרים בתורה תמיד בהקשר מצרי מובהק, המדגיש את העוצמה הצבאית של מצרים לעומת החולשה הצבאית של ישראל. כך, לדוגמה בפסוק: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כׇּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ (שמות יד ט). 

המחסור הישראלי בסוסים המשיך גם לאורך תקופת ההתנחלות ותקופת השופטים. התנ"ך מתאר את חולשתם הצבאית של ישראל לעומת הצבא הכנעני שהתבסס על רכב וסוסים, שהיו כלי מלחמה יעילים במיוחד בעמקים. כך, לדוגמה, בני יוסף התלוננו בפני יהושע על עוצמתם של הכנענים בעלי רכב ברזל (יהושע י"ז, ט"ז). גם במלחמת ברק וסיסרא המתוארת בספר שופטים, מודגשת עליונותו הצבאית של צבא סיסרא בזכות רכב ברזל והסוסים (שופטים ד', ג'). בניגוד לעמים שסביבם, לישראלים לא היו סוסים, ואף נאסר על מלך ישראל להרבות סוסים (דברים יז טז). במאמר מוסגר ייתכן שמטרת האיסור הייתה למנוע פיתוח כוח צבאי עצמאי שירחיק את העם מתלות בה', וכן למנוע ריכוז יתר של עוצמה בידי המלך.

סוסים דרשו משאבים משמעותיים בהרבה בהשוואה לצאן ולבקר, כגון מרעה איכותי יותר, כמויות גדולות יותר של מים ושטחי מחייה נרחבים. בנוסף, הם דרשו תחזוקה שוטפת ומקצועית, שכללה ניקוי פרסות וטיפול במחלות ייחודיות. סוסים נזקקו גם למחסה מפני תנאי מזג אוויר קשים, במיוחד בקור או בגשם, בשל רגישות עורם. בניגוד לצאן ולבקר, סוסים לא תרמו באופן ישיר לתזונה או לכלכלה הבסיסית, ולכן גידולם היה נפוץ בעיקר לצרכים צבאיים של ממלכה. תנאים אלו הפכו את גידולם לפחות מתאים לצרכים של בני ישראל כעבדים במצרים, וגם לא לצורכיהם כחברה שבטית עד לתקופת המלוכה. לפיכך, סביר להניח שמקנה ישראל במצרים לא כלל סוסים, בוודאי לא בכמות משמעותית.