לצאת מהעיר

במהלך עשר המכות, פרעה פנה למשה ארבע פעמים בבקשה שיתפלל לה' להסרת המכה. בכל המקרים, התורה מדגישה שמשה יצא מעם פרעה ורק לאחר מכן התפלל. במכת צפרדע, היציאה מוזכרת רק כחלק מתיאור הביצוע: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּזְעַק אֶל ה' (שמות ח ח). במכת ערוב, משה עדכן את פרעה מראש שיציאתו הכרחית לפני שיפנה אל ה': הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה' (שמות ח כה), ולאחר מכן התורה חוזרת ומדגישה שכך אכן עשה: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה' (שמות ח כו). במכת ברד, משה הרחיב וציין במפורש שיציאתו תתבצע אל מחוץ לעיר: כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' (שמות ט כט), ולאחר מכן הכתוב מאשר את היציאה אל מחוץ לעיר: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיֶּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' (שמות ט לג). במכת ארבה, שוב מתוארת יציאתו של משה לפני התפילה: וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה' (שמות י יח). דפוס זה של יציאה לפני התפילה חוזר במכות אלו ומצביע על חשיבותה.

מדוע נדרשת היציאה? מדוע לא יכול היה משה להתפלל אל ה' במקום?

המדרש ב"שמות רבה" מסביר: "שלא היה משה חפץ להתפלל בתוך מצרים לפי שהיתה מטונפת בגלולים ובשקוצים" (שמות רבה יב ו). להבנתי, תובנה זו של המדרש מתיישבת היטב עם פשוטו של מקרא. מצרים מתוארת במקרא כמקום של טומאה מוסרית ורוחנית (ויקרא יח ג). היציאה מהעיר מסמלת ניתוק מהשחיתות והחטא שמאפיינים את מצרים. יש בה כדי לבטא גם ריחוק סמלי מהשפעת העיר ומהנוכחות של פרעה, שעומד כנגד ה'. משה לא יכול היה להתפלל אל ה' בתוך ההוויה המצרית הפגומה מוסרית ודתית. כדי להתפלל הוא היה חייב לצאת כדי להתבודד ולהתנתק מהסביבה והאווירה המזוהמת של העיר.

לאחר חטא העגל, התורה מתארת את תגובתו של משה:

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (שמות לג ז)

מהתיאור עולה שהשם "אוהל מועד" והפונקציה שהוא מילא היו חידוש שנבע בעקבות חטא העגל. נראה כי קודם לכן, כל מבקש ה' היה יכול למצוא את מבוקשו בתוך מחנה ישראל, שכן כבוד ה' שָׁכַן בקרב העם. אך לאחר חטא העגל, הפגישה עם ה' דרשה יציאה פיזית וסמלית אל מחוץ למחנה, כדי להיוועד עם ה' באוהל מועד. 

המשכן שהוקם מאוחר יותר במרכז המחנה יצר חידוש משמעותי: הוא אפשר לכבוד ה' לשכון בתוך מחנה בני ישראל, למרות הטומאה שבו, כפי שנאמר: הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (ויקרא טז טז). בכך המשכן פתר את הקושי הקודם – הוא איפשר את נוכחות ה' בקרב העם, גם כאשר הם אינם טהורים לחלוטין, ובכך יצר גשר בין הקדושה האלוהית לבין חיי היום-יום במחנה.