כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם

הרמב"ם, בהלכות תשובה (פרק ה' הלכה ג'), עומד על "עיקר גדול ועמוד התורה והמצווה" כלשונו, והוא עקרון הבחירה החופשית. ללא בחירה חופשית לא ניתן לכאורה לבא בדרישות אל האדם. עיקר גדול זה עומד לכאורה בסתירה לעיקר אחר והוא ידיעת ה'. שהלא, אם האל יודע שפלוני יהיה צדיק או רשע מוכרח אותו אדם להיות כפי שידע האל ואם כך, אין לו בחירה חופשית לנהוג אחרת אלא לכל היותר תחושה או אשליה.

ישנם שלושה כיוונים קלאסיים במחשבת ישראל לפתרון הבעיה. הכיוון הידוע הוא של הרמב"ם. טענתו היא שהסתירה מדומה מכיוון שידיעת ה' היא מעבר להשגתנו. לעומת הרמב"ם, היו בין חכמי ישראל שסברו שהסתירה קיימת ודחו עיקר אחד מפני חברו. ר' חסדאי קרשקש, בספרו "אור ה'", צמצם את הבחירה והסביר שאין בחירה אמיתית אלא לכל היותר רצון. על פי שיטתו  הוא נאלץ להתמודד עם השאלה מהו הטעם, אם כך, בשכר ועונש. לעומתו, הרלב"ג ב"מלחמות ה'" והרב ישעיה הלוי הורוביץ בספרו "שני לוחות הברית", מצמצמים דווקא את הידיעה ולדעתם, המפתיעה, האל אכן לא יודע במה יבחרו בני האדם.

אלא שבכל מה שקשור לדרך בה בוחרת התורה לתאר את העניין, הבעיה כלל לא מתעוררת. הבחירה החופשית מוזכרת במקומות רבים באופן חד משמעי ואילו בנוגע לידיעת ה' את התנהגותם של בני אדם בעתיד, נראה כי הוא אינו יודע במה יבחרו.

הדוגמה האולטימטיבית היא עקדת יצחק. ה' אומר מיד לאחר שאברהם עמד בניסיון העקדה: 

... עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי (בראשית כב יב). 

כלומר, לאברהם הייתה היכולת לבחור בחירה חופשית האם להיענות לצו האל אם לאו וה' לא ידע במה יבחר אברהם עד שאברהם בחר.

דוגמה נוספת היא תגובתו של ה' להתנהגותם המושחתת של דור המבול: 

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (בראשית ו' ה-ז)

על פי פשט הפסוקים, ה' מתואר כמי שמופתע ומאוכזב לגלות כיצד מתנהג האדם. כלומר, הוא לא ציפה ובוודאי לא ידע שכך יבחר .

בפרשתנו, פרשת וילך, ה' מספר למשה את אשר יקרה לאחר מותו: 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. (דברים לא טז) 

ממשפט זה ניתן להבין שה' יודע שהעם יחטא, ובכך מעמיד בסימן שאלה את יכולתו של העם לבחור לנהוג אחרת. אולם בהמשך מובא משפט הבהרה חשוב שמשנה את התמונה:  

כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. (דברים לא כא) 

כלומר, קביעתו של ה' שישראל יחטאו איננה מבוססת על ידיעת העתיד אלא על הכרת הנפשות הפועלות ואיננה יותר מהערכה סבירה של העתיד שיש להיערך אליו.