יעילות קיצונית

בסוף הפרשה, התורה מתארת את התנהלותו של יוסף מול המצרים במהלך שנות הרעב הקשות. בתחילה מכר למצרים תבואה תמורת כסף. כאשר תם הכסף, החל יוסף לתת את התבואה תמורת המקנה. לאחר שגם המקנה אזל רכש את הקרקעות ואת האנשים הפך לעבדים. את המצרים שאיבדו את שדותיהם העביר מהשדות לערים וקבע שעליהם להעביר לאוצר פרעה חמישית מהתוצרת החקלאית, כפי שהמשיך להיות מקובל עד לזמן כתיבת הדברים (בראשית מז יג-כו).

מדוע התורה רואה חשיבות בתיאור מפורט של מעשיו של יוסף? הרי עיקר הסיפור הוא הצלחתו של יוסף למשול במצרים ולכלכל את משפחתו בשנות הרעב וכיצד ירדו יעקב ובניו למצרים ונשתקעו בה. מה הערך המוסף בסיפור התנהלותו של יוסף אל מול המצרים בהמשך הסיפור?

בפרשת מקץ הראיתי כיצד הנהיג יוסף משטר מעין צבאי כדי להתכונן ביעילות לקראת שנות הרעב. כוונותיו של יוסף, שהיה ירא האלוהים, היו טובות. הוא ראה במעשיו את מה שנכון לעשות. אלוהים הראה לפרעה את העתיד ותוכנית הפעולה החכמה של יוסף נתנה לכך מענה הולם. 

אולם, בסופו של דבר, השימוש בכוח אבסולוטי הוביל לעוול אבסולוטי. במקום לתת בחינם את "הביטוח הלאומי" - התבואה שנאספה מתושבי מצרים בשבע שנות השבע, ניצל יוסף את מצוקת המצרים ומכר את התבואה בשנות הרעב במחיר מלא. כתוצאה מכך, הפכה מצרים מארץ של אנשים חופשיים, בעלי שדות, כסף, מקנה ורכוש, לארץ שבה כל התושבים הם עבדים לפרעה, ללא אדמה ונחלה, ללא כסף, מקנה או רכוש. ארץ מצרים הפכה למה שאנחנו מכירים אותה - בית עבדים אחד גדול.

מעשים אלו התאפשרו בזכות הכוח האבסולוטי שהיה נתון בידיו של פרעה, אשר העניק ליוסף סמכויות בלתי מוגבלות. כוח זה, יחד עם גישתו התועלתנית של יוסף לניהול המשבר, הפכו את מצרים לארץ שבה התושבים איבדו את חירותם ורכושם והפכו לעבדי המלך.

מדוע נהג יוסף כך, הרי הייתה לו יד חופשית מפרעה לעשות כפי שהוא הבין לנכון?

התורה מנגידה במקומות רבים בין ארץ מצרים לבין ארץ ישראל, בין התרבות המצרית לתרבות הישראלית. בארץ מצרים - התושבים עבדים לפרעה, בארץ ישראל - הם עבדי ה' - לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד (ויקרא כה מב). במצרים, לתושבים אין קרקעות בעוד שלכהנים יש (בראשית מז כב). ובארץ ישראל להפך, לתושבים הישראלים יש נחלה, שחוזרת אליהם ביובל גם אם מכרו אותה, ורק לכהנים אין נחלה (דברים יח ב). זאת ועוד, בניגוד למקובל במצרים ובעמים השכנים, התורה לא ראתה בעין יפה את מוסד המלוכה ואיפשרה מודל של מלוכה מוגבלת, במטרה למנוע את הסכנות הגלומות בשלטון בלתי מוגבל (פרשת המלך, דברים יז יד-כ).

התורה גם מבחינה בין ארץ מצרים לארץ ישראל בכל הנוגע להשגחה האלוהית. ארץ מצרים מושקית באופן קבוע על ידי הנילוס, ואילו ארץ ישראל שותה ממי הגשמים - לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם (דברים יא יא), והמים מגיעים מאת ה' מהשמים. ארץ ישראל היא אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (פסוק יב). 

הגישה של יוסף להתמודדות במצרים עם הרעב הממשמש ובא הייתה שכלתנית וראתה ברע עובדה בלתי נמנעת שאלוהים גילה לפרעה - ותו לא. על פי תפיסה זו, ישנן שנים של שובע וישנן של רעב ותפקידו של המלך הוא להיערך בשנים הטובות לקראת השנים הרעות. השבע והרעב נתפסו במצרים כעובדות קיומיות – ללא משמעות מוסרית או קשר לשכר ועונש. בדומה לנמלה העמלה בקיץ כדי להבטיח את מחייתה בחורף (משלי ו ו-יא), כך פעלה הממלכה המצרית: תכנון קר ומחושב לשנות השבע כהכנה לשנות הרעב. לעומת זאת, על פי התורה, כאשר לא יורד גשם בארץ ישראל, וכאשר יש רעב בארץ יש להתייחס לכך כאל עונש שבא בעקבות התנהגות שדורשת תיקון (ראו לדוגמה פרשת "והיה אם שמוע", דברים יא טז-יז). 

השילוב של כוח אבסולוטי שיש לשליט, עם תפיסה שמעקרת את הקשר בין מעשיו של האדם לשכר ועונש, ואינה רואה, לכל הפחות, ברע הפוקד את האדם הזדמנות לחשבון נפש, מובילה לחברה שאולי פועלת ביעילות אבל אין בה חמלה ואין בה איזונים ובסופו של דבר הופכת להיות משטר עריצות ובית עבדים. בכך מניחה התורה את הרקע לסיפור שיעבוד מצרים, היציאה ממצרים ולאלטרנטיבה לבית העבדים המצרי שמציעה התורה בארץ ישראל.

שאלתי מדוע נהג יוסף כך, והתשובה שלי היא שעל פי התפיסה של העולם העתיק לא היה ניתן לנהוג אחרת. אנחנו חיים בתרבות שבמידה רבה היא תוצר של יציאת מצרים. תרבות שרואה את תפקיד השלטון לשרת את העם ולא להפך, אבל לא זו הייתה התפיסה בתקופת המקרא. וגם אדם ירא אלוהים כמו יוסף לא יכול היה לראות את הדברים אחרת. רק התערבות אלוהית, בדמות יציאת מצרים, הצליחה לשבור את הקונספציה ולהניח תשתית לתרבות המעמידה את חירות האדם והצדק החברתי במרכז.