זאת תורת העולה

פרשת צו פותחת בחמש תורות, תורת העולה, תורת המנחה, תורת החטאת, תורת האשם ותורת זבח השלמים. והנה, בניגוד לארבע התורות שבאות אחריה, תורת העולה כמעט ולא מדברת על הנושא העיקרי - במקרה שלה, קורבן העולה - אלא כבדרך אגב כאשר היא מדברת על אש התמיד ותרומת הדשן. מדוע?

ברצוני להציע שהסיבה היא שכל מהותו של קורבן העולה, או אם נרצה "קורבן התמיד", הוא להיות הדבר אותו אוכלת "אש התמיד" - תמיד. ולכן, "זאת תורה העולה" היא בעצם "זאת תורת אש התמיד".

שעות הלילה הן השעות המשמעותיות לעניין אש התמיד, משתי סיבות. הראשונה, אש התמיד ניכרת בעיקר בלילה (השוו עמוד האש במסעי בני ישראל). והשנייה, קיום אש התמיד היא משימה קלה יותר במהלך היום, עת קרבים הקורבנות, אולם, בלילה, כאשר עבודת הקורבנות מושבתת, נדרשת תשומת לב מיוחדת של הכוהנים על מנת לקיים את אש התמיד. על כן התורה מתחילה בציווי לאהרון ולבניו לדאוג לקיום האש במהלך הלילה באמצעות האכלת האש בנתחי עולת בין הערביים, כל הלילה עד הבוקר. 

מכיוון שמטרת "תורת העולה" היא קיום אש התמיד, היא עוברת לתאר כיצד יש לפנות את הדשן על מנת לפנות מקום ולאפשר את המשך הבעירה של אש התמיד. בדבריה היא מתייחסת במפורש לדשן של העולה ולא של קורבנות אחרים שלא זו מטרתם.

לאחר שהאש סיימה לאכול במהלך כל הלילה את בשר עולת בין הערביים, התורה מזכירה שוב את העיקר: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה. על כן היא מצווה לבער בבוקר בבוקר (ההכפלה לציון הדחיפות) עצים חדשים, ולערוך עליהם את עולת הבוקר ולהקטיר על העולה את חלבי השלמים, ובכך לקיים את אש התמיד גם במהלך שעות היום עד לזמן תמיד של בין הערביים וחוזר חלילה. 

השלמים הם הקורבן היחידי המוזכר בפרשה זו שאינו עולה. הסיבה לכך היא שבניגוד לקורבנות כמו החטאת והאשם, קרבן שלמים הבא כתודה הוא היחידי שראוי להיות מוקרב כל יום (בנוסף לקורבן התמיד שמקיים את אש התמיד), כפי שבא לידי ביטוי במדרש: לעתיד לבוא, כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל (ויקרא רבא ט' ז).