קרבנם של נדב ואביהוא

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'. (ויקרא י' יט)

קצת רקע. קורבנות היום השמיני נחלקו לשניים: קורבנות אהרון וקורבנות העם (ויקרא ט' ב-ג). המטרה בהקרבת הקורבנות הייתה לכפר על אהרן ועל העם לקראת היראות כבוד ה' אל כל העם (ט' ד, ו). חטאת אהרון נשרפה ולא נאכלה, אולי בדומה לדין מנחת כהן שאינה נאכלת (ט' יא), לעומת זאת, אכילת חטאת העם על ידי הכוהנים הייתה אמורה להיות חלק אינטגרלי מהכפרה. לכן כעס משה כאשר הבין ששעיר החטאת אשר לעם נשרף ולא נאכל.

בפשטות, הביטוי "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם" בדבריו של אהרון למשה מתייחס לקורבנות אהרן, שהורכבו מחטאת ועולה. שהרי, קורבן העם הורכב מחטאת, עולה, מנחה ושלמים. אולם, כפי שראינו, היה זה אהרון שהקריב את כל הקורבנות - שלו ושל העם, ובניו רק עזרו לו. לכן, לא ברור מדוע מייחס אהרון את הקרבת חטאתו ועולתו לבניו. כמו כן, לא מובן מדוע מוזכרים רק החטאת והעולה, הרי בני אהרון עזרו להקריב גם את קורבנות העם. אולם בעיקר לא ברור מה הרלוונטיות של העובדה - שהם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' - לאי אכילת החטאת. ומה היה חסר בתשובתו של אהרון אם היה אומר: הֵן הַיּוֹם קרו אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?

ישנם בתורה מספר רמזים לכך שנדב ואביהוא מתו כקורבנות. הרמז הראשון הוא ההקבלה שעושה התורה בין העולה והחלבים שנאכלו על המזבח לבין נדב ואביהו:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים (ט' כד)
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם (י' ב).

הרמז השני הוא ציון הכפול, שנדב ואביהוא השרופים הוצאו מחוץ למחנה (י' ד-ה), דבר המקביל לקרבן החטאת של אהרון, שנשרף מחוץ למחנה (השוו למסופר על 250 מקריבי הקטורת שנשרפו גם הם ושם לא נזכר שהוצאו מחוץ למחנה; במדבר י"ז א-ה). והרמז השלישי הוא הכינוי שבו בוחרת התורה לכנות את אלעזר ואיתמר, פעמיים - בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם (יב, טז) - ביטוי המקביל למִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' (י יב).

ברצוני להציע שדבריו של אהרון: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם" מתייחסים לנדב ואביהוא שמתו בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' (ט"ז א) כתחליף לקורבנות החטאת והעולה.

כל העם חיכה וציפה להיראות כבוד ה' שבושש מלהגיע. כל הקורבנות הוקרבו בדיוק לפי ההנחיות של משה וכבוד ה' טרם נראה. אהרון בירך את העם, וירד מהמזבח ועדיין כבוד ה' לא נראה. משה ואהרון נכנסו לאוהל מועד, וביציאתם ברכו את העם פעם נוספת ועדיין כבוד ה' טרם נראה. וכיצד בסופו של דבר נראה כבודו? באש שיצאה מלפניו ואכלה את הקורבנות. אולם, לא רק את הקורבנות אכלה האש, אלא גם את נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה. למעשה, נראה כי פעולתם של נדב ואביהוא היא זו אשר גרמה להופעת כבוד ה' באמצעות האש שיצאה מלפניו ושרפה קודם אותם ואח"כ את הקורבנות.

אם נשים לב נראה שקורבנות אהרון ושעיר החטאת אשר לעם לא נאכלו על ידי האש אשר יצאה מאת ה', אלא נאכלו על ידי האש רגילה, כמו בשבעת ימי המילואים. שהרי על קורבנות אהרון כתוב שהוקטרו, והפסוק האחרון בפרק ט' (כד) מספר כי אש ה' אכלה את העולה ואת החלבים של קרבן העם. ואילו שעיר החטאת אשר לעם, אשר קדם לעולה, וקורבנות אהרון - אינם מוזכרים.

יוצא מכאן שחטאתו ועולתו של אהרון וגם חטאת העם לא נאכלו על ידי אש ה'. לעומת זאת התורה מדגישה שאותה האש אכלה את נדב ואביהוא (רשב"ם). המסקנה היא שנדב ואביהוא החליפו את החטאת והעולה של אהרן וגם את חטאת העם. ובמותם כיפרו כפרה גמורה על אהרן ועל העם, שהרי לא הובא קרבן חטאת נוסף לכפר על שהקריבו אש זרה.

כעת מובנת תשובתו של אהרון למשה בדבר חוסר הטעם באכילת שעיר החטאת. שהרי חטאת העם, לא נאכלה על ידי האש שירדה מן השמיים ולכן, לא בה הייתה הכפרה, וגם אם הייתה נאכלת, הרי חטאתו ועולתו של אהרן עצמו לא נתקבלו, וכיצד יכפר הוא באכילתו על אחרים?

התורה נמנעה מלכתוב במפורש שנדב ואביהוא שמשו כקרבנות, ומסתפקת ברמיזות כדי שהדברים לא ישמשו בעתיד הצדקה ל"עברה לשמה" ולקורבנות אדם.