הצפרדעים שלא שבו ליאור

לאחר שהצפרדעים החלו לעלות מהיאור ולכסות את ארץ מצרים, פנה פרעה אל משה ואהרון וביקש מהם להעתיר לה' להסיר את הצפרדעים. בתמורה הבטיח פרעה לשלח את העם (שמות ח א-ד). בתשובתו הציע משה לפרעה לקבוע למתי יעתיר אל ה' להכרית את הצפרדעים (פסוק ה). הייתה זו הפעם הראשונה וגם האחרונה שמשה הציע הצעה מעין זו. במקרים דומים, כמו במכות הערוב, הברד והארבה, כאשר פרעה ביקש להפסיק את המכה - משה נענה לבקשה אך לא איפשר לפרעה לקבוע את העיתוי. 

בכל אותם מקרים, הפניה אל ה' כונתה 'עתירה'. הן על ידי פרעה והן בתיאור בקשתו של משה. הַעְתִּירוּ אֶל ה' (שמות ח ד, ט כח); וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם (שמות י יז) - ביקש פרעה במכות צפרדע, הערוב ובמכת ארבה. גם משה שנענה לבקשתו במכת הארבה, פנה אל ה' בלשון עתירה - וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה' (שמות י יח). במכת הברד, פרס משה את כפיו אל ה' (שמות ט לג). לעומת זאת, במכת צפרדע משה לא הסתפק בפריסת כפים או בעתירה אלא נדרש לצעקה: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה. (שמות ח ח). מדוע? על פניו הסיבה היא, כפי שהסביר ראב"ע, שהצעתו של משה לפרעה לא נעשתה בתיאום עם ה'. על כן נזקק משה לצעקה כדי לבקש מה' להסיר את הצפרדעים בעיתוי שביקש פרעה. 

הצעתו של משה לפרעה העמידה את ה' במצב שהוא היה חייב לעשות כדבר משה, כדי לא לפגוע באמינותו של שליחו האישי אל פרעה. כמו כן, לשון הצעתו של משה לפרעה הייתה נגועה בנימה של חשיבות עצמית. אמנם ההצעה דיברה על למתי יבקש משה מה' להסיר את הצפרדעים, אולם ניסוח ההצעה: "הִתְפָּאֵר עָלַי" יכול היה להתפרש כאילו משה הוא זה שקובע. כאילו הוא זה שבכוחו להכרית את הצפרדעים בעיתוי שיבחר פרעה. כאילו ה' עובד אצל משה - גם אם במובן של צדיק גוזר וה' מקיים. 

בתום מכת הערוב והארבה התורה מדגישה שלא נשאר אחד. בערוב נאמר: וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ - לֹא נִשְׁאַר אֶחָד (שמות ח כז). ובמכת הארבה נאמר: לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם (שמות י יט). ואילו במכת צפרדע, הצפרדעים נשארו ונצברו בערמות שהבאישו את מצרים. הישארות הצפרדעים בארץ, גם אם מתים, סתרה את הבטחתו של משה לפרעה. שהרי, פעמיים הזכיר משה שהצפרדעים ישארו רק ביאור (בפסוק ה' ו-ז').

יתכן שהשארת הצפרדעים בארץ בניגוד להבטחתו של משה שיחזרו ליאור היא הדרך בה בחר ה' להגיב לעצמאות היתרה של משה. כאמור, מצד אחד ה' היה חייב לעשות כדבר משה ולהכרית את הצפרדעים. אולם מצד שני ה' רצה להראות למשה את מורת רוחו מהחופש שלקח לעצמו כאשר הציע לפרעה הצעה שלא על פי ציווי ה'. העובדה שהצפרדעים מתו בהמוניהם הייתה תופעה על-טבעית ולכן נתפסה בצדק על ידי פרעה כמעשה ה', למרות שלא כך הבטיח משה. אולם, בעת ובעונה אחת שימשה רמז למשה על שנהג לא כראוי. 

זאת ועוד. לעובדה שצפרדעים מתו ולא שבו ליאור הייתה מטרה נוספת. הצפרדע לא הייתה אליל במצרים הקדומה, אולם היא הייתה סמל לפוריות, לשפע ולחיים. העובדה שדווקא הצפרדעים, סמלי הפוריות והחיים, מתו בהמוניהם והסריחו את כל ארץ מצרים, אותתה לפרעה ולעבדיו שהמשך ההתנגדות לבקשת ה' - שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי (שמות ט א) - תביא לסופה של מצרים.