המקום

בנאום השני של משה, המכונה "נאום המצוות" או "נאום הברית", משה מדבר באריכות על עקרון ריכוז הפולחן. בניגוד לנורמה שהתקיימה ערב הכניסה לארץ, מדגיש משה כי לאחר הכניסה לארץ הפולחן צריך להתקיים באופן בלעדי במקום מרכזי אחד: 

לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה … לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (דברים יב ד-ט)

הביטוי "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" חוזר על עצמו מספר רב של פעמים, בספר דברים בכלל ובנאום המצוות בפרט. אנו נוטים להבין שמדובר על ירושלים, אבל ניכר בעליל שמשה נמנע מלומר את שם המקום. 

ירושלים מוזכרת כבר בתחילת התורה. היא מוזכרת בסיפור על מלכיצדק מלך שלם ואברהם, לאחר שחרור לוט (בראשית יד יח-כ). והיא מוזכרת בתיאור ניסיון העקדה באזכור אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה (בראשית כב), שמזוהה בדברי הימים כמקום בו בנה שלמה את בית המקדש (דה"ב ג א). אך למרות זאת, עברו מאות שנים עד אשר ירושלים התבססה בישראל כמקום הבלעדי לעבודת ה'. 

ירושלים החלה לשמש כמקום המקדש רק בתקופתו של שלמה, 440 שנה לאחר נאומו של משה בערבות מואב ערב הכניסה לארץ (מלכים א' ו, א). אולם גם אז היא לא הייתה המרכז היחידי. במקביל לפולחן בירושלים, המשיכו להתקיים במות ברחבי ממלכת יהודה, ובממלכת ישראל השכנה שמשו שני מקומות מרכזיים נוספים לעבודת ה': דן ובית אל. רק לאחר חורבנה של שומרון וגלות עשרת השבטים, כ-235 שנים מאוחר יותר, הפכה ירושלים דה-פקטו להיות מקום הפולחן המרכזי והיחידי.

ריכוז הפולחן במקום אחד אינו רק עניין דתי, אלא גם כלי מרכזי בהשגת אחדות לאומית וביסוס זהות משותפת. ריכוז הפולחן במקום אחד מחזק את תחושת השייכות והקשר למרכז רוחני משותף, ומסייע לגיבוש חברה מאוחדת ומחוברת לערכים ולסמלים משותפים. נראה כי משה, בתבונתו, השאיר את שאלת המקום המדויק פתוחה, מתוך הבנה שתהליך זה חייב להיות ארוך והדרגתי. ואכן, רק לאחר מאות שנים, כשהעם היה מוכן מבחינה רוחנית ומעשית, התבססה ירושלים כמקום היחיד לעבודת ה' – המקום בו בחר ה'.

* התמונה חוללה באמצעות DALL·E 3