המן שנותר לשבת

פרשת המן מתארת את הפעם הראשונה בה נצטוו ישראל על השבת. בפרשה מוזכרים האפיה, הבישול והאיסור לצאת בשבת מחוץ למקום. על פי ההלכה הפעולות האלו אסורות מהתורה בשבת, אולם ברצוני לטעון כי על פי הפשט, בניגוד לאיסור היציאה מהמקום, היה מותר לאפות ולבשל את המן בשבת עצמה.  

על פי התלמוד הירושלמי, האיסור לצאת מחוץ לתחום שבת נלמד מפסוק בפרשתנו - שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. (שמות טז כט). נראה שהאיסור המקורי היה אף חמור יותר מההלכה המקובלת בימינו. הוא אסר על כל אחד מבני ישראל לצאת ממתחם אוהלו ביום השבת ולא רק להתרחק מרחק הגון מהמחנה. אולם הסיפור שונה בנוגע לאפייה והבישול. 

מקובל להבין שבסיפור פרשת המן, בני ישראל נצטוו להכין ביום השישי את האוכל עבור השבת, כלומר לאפות ולבשל אותו עבור השבת. אולם על פניו הפסוק אומר אחרת: 

אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר (שמות טז כג). 

בפשטות "וְאֵת כָּל הָעֹדֵף" מתייחס למָן שלא נאפה ולא בושל, ויש לקרוא את הפסוק כך: את מה שתֹּאפוּ (עבור היום השישי) - אֵפוּ וְאֵת מה שתְּבַשְּׁלוּ - בַּשֵּׁלוּ, ואת מה שלא אפיתם ולא בישלתם - כלומר אֵת כָּל הָעֹדֵף - הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. ראיה לכך ניתן להביא מכך שהתורה מספרת שהמן שהושאר ליום השביעי על פי הציווי, לא התקלקל כמו המן שהושאר בניגוד לציווי ליום המחרת בשאר ימות השבוע (פסוק כד). אם היה מדובר על מָן שנאפה כמו לחם ובושל יום קודם לכן, לא היה בכך שום דבר מיוחד, כי מאכלים אפויים ומבושלים מחזיקים מעמד יום אחד.

מה עשו ישראל עם המן הגולמי ביום השבת? להבנתי הם אפו ובישלו אותו כמו בכל יום. כי אם הדבר היה אסור, הם לא היו משאירים אותו במצבו הגולמי אלא אופים ומבשלים ביום השישי את כל הכמות גם עבור השבת, כפי שאנו נוהגים כיום. אך כיצד זה יתכן? האם אפיה ובישול אינן בגדר מלאכות שנאסרו בשבת? 

התשובה היא שעל פי הפשט, התורה התירה לעשות מלאכה שהיא לצורך אכילה. כך ניתן להבין מהפעם הראשנה בה הוזכר איסור מלאכה בתורה. בתיאור חג הפסח, ארבעה פרקים קודם לכן נאמר: 

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם - אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם (שמות יב טז). 

חז"ל הבינו שהיתר זה תקף רק בחגים ולא בשבת. הם עשו זאת למרות שבכל שאר האזכורים של האיסור בתורה - הן בשבת הן בחגים - איסור המלאכה הוא גורף. אבל על פי הפשט, ניתן להבין שהעיקרון שצוין בפעם הראשונה תקף גם בשבת ועל כן ניתן היה לאפות ולבשל את המן העודף בשבת עצמה.

* התמונה חוללה באמצעות DALL·E 3