דין פיגול
בדין זבח השלמים אומרת התורה:
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא (ויקרא ז', יח).
לפי הפשט, אכילת זבח השלמים לאחר הזמן פוסלת את הקורבן למפרע. הדבר מעורר קושי כפי שמנסח ראב"ע: "יש שואלים: אחר שעלה ריח ניחוח, איך לא יחשב?".
התשובה היא שבפרשת צו, הקרבת הקורבן נתפשת כתהליך ארוך המתחיל בהקרבת הקורבן והקטרתו על גבי המזבח ומסתיים באכילתו על ידי הכוהנים ובזבח השלמים גם על ידי הבעלים. אם אכילת הקורבן היא חלק מהותי של הקורבן, מובן שאם אירע בו פסול, כל הקורבן נפסל. לכן גם לא נאמר בפרשת צו על הקטרת הקורבנות "לריח ניחוח" שהרי מעשה הקורבן לא מסתיים עד לאכילת הכוהנים. לעומת זאת, בפרשת ויקרא, משתמע כי העיקר הוא ההקטרת הקורבן על גבי המזבח לריח ניחוח, ואילו אכילת הקורבן על ידי הכוהנים או הבעלים כלל אינה מוזכרת.
חז"ל פירשו את דין פיגול על מי שחשב מלכתחילה, בעת ביצוע אחת מארבע הפעולות של הקורבן: שחיטה, זריקה, קבלה והולכה, לאכול את הקורבן חוץ לזמנו; שמחשבה זו מפגלת ופוסלת את הקורבן. פירושם של חז"ל עוקר את פשוטו של מקרא. מצד אחד הוא מחמיר ופוסל קורבן במחשבת פסול ללא מעשה ומצד שני הוא מקל בכך שהוא מכשיר קורבן שנאכל ביום השלישי אם לא הייתה מחשבת פסול בזמן הקרבתו.
ניתן לומר שפרשנותם של חז"ל היא דרכם לפשר בין המגמות השונות שעולות מפרשת ויקרא ופרשת צו. מצד אחד חז"ל מאמצים את התפישה העולה מפרשת צו הרואה באכילת הקורבן חלק מהותי ממנו כאשר מדובר באכילת הכוהנים, כפי שאמרו בפסחים: "כהנים אוכלים - ובעלים מתכפרים". אולם, בנוגע לאכילת הבעלים הם מאמצים את התפישה העולה מפרשת ויקרא שאכילת הבעלים את זבח השלמים אינה חלק ממעשה הקורבן. ולכן הם מוציאים את דין פיגול מפשטו ומפרשים שמדובר במחשבת פסול בזמן הקרבת הקורבן ולא בפסילה למפרע.
