גועל נפש

תחילת פרשת בחוקותי מתחלקת לשני חלקים עיקריים, ברכות וקללות. ברכות - אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כו ג), וקללות -  וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה (פסוק יד). הברכות מתארות מצב אידילי של שקט שלום ושלווה, מלווה בשפע עצום של יבול. לקראת סוף הברכות מתואר השיא: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם. אלא שהתורה מוסיפה בהמשך הפסוק הבטחה שנראית שלא מן העניין: וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. 

פירוש המילה גועל הוא הרגשת דחייה עזה, סלידה, מיאוס. האם לאחר שבני ישראל הלכו בחוקי ה' ושמרו את מצוותיו, הבשורה הגדולה היא שה' לא ייגעל מהם?

כדי להבין את הכוונה בציון ההבטחה הזו יש להשוות את פרשת בחוקותי לפרשה המקבילה של ברכות וקללות שנמצאת בספר דברים (פרק כח). בספר דברים, לתרחיש הקללות אין סוף טוב. לאחר כל העונשים והמכות ה' מחזיר את המצב כפי שהיה לפני שגאל אותם ממצרים. ישראל חוזרים למצרים ונמכרים שם לעבדים ולשפחות ואין קונה (דברים כח סח) ובזה נגמר הסיפור. לעומת זאת, בספר ויקרא קיימת הבטחה ותקווה לעתיד טוב יותר: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם (ויקרא כו מד). 

בספר דברים הדגש הוא על האחריות הבלעדית של העם לקיום הברית. ברגע שהברית מופרת היא מתבטלת ואין תשתית אחרת שתדאג להמשך היחסים, ולכן העונש הוא מוחלט ואין ממנו חזרה. לעומת זאת בספר ויקרא, התורה מדגישה את קיומה של ברית קודמת בבסיס היחסים בין ה' לישראל - ברית האבות, שאליה ניתן לחזור: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. (ויקרא כו מב). ולכן, למרות שישראל חטאו, ו-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם (ויקרא כו מג), בכל זאת, בזכות ברית אבות - לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם (פסוק מד).

המסר שהתורה רוצה להעביר בהבטחה "וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" מתגלה במבנה כיאסתי ששוזר את הברכות והקללות. השורש גע"ל נדיר במקרא. בתורה הוא קיים רק בפרשתנו, שם הוא מופיע חמש פעמים:

1. וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם (פסוק יא) - הבטחה שה' לא ייגעל מישראל

2. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם (פסוק טו) - תיאור ישראל שנגעלים ממשפטי ה'

3. וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם (פסוק ל) - מצב ביניים בהם ה' נגעל מישראל

4. יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם (פסוק מג) - תיאור ישראל שנגעלים ממשפטי ה'

5. וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם (פסוק מד) - הבטחה שה' לא ייגעל מישראל

הפסוק הראשון הקובע שה' לא ייגעל מישראל אם בחוקותיו ילכו, מקביל לאחרון שאומר זאת גם אם ישראל לא ילכו בחוקות ה'. ובאופן דומה, הפסוק השני והרביעי מקבילים ומתארים את המצב שישראל נגעלים ממשפטי ה' ולא שומרים אותם.

ואם כן, המסר והבשורה הגדולה של פרשת בחוקותי בהבטחה "וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" שנראית לא מתאימה למקומה על רקע קיום המצוות, היא שקיימת ברית ראשונים שמחייבת את ה'. ולכן, לא משנה מה ישראל יעשו, גם כאשר ישראל חוטאים וגם כאשר הם הולכים בחוקות ה', ברית האבות מבטיחה את הקיום של עם ישראל: לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם