אלוהים אחרים
בפרשת ואתחנן מופעים כמה מפסוקי אמונת הייחוד המפורסמים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד) ו-אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ (דברים ד לה).
בספרים המאוחרים בתנ"ך ישנן התייחסויות מזלזלות באלוהי העמים, האומרות שהם מעשי ידי אדם וחסרי תועלת ואין מאחורי הייצוג הפיזי של פסלי האלילים שום דבר ממשי. לדוגמה: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם. וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה. עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ… (תהילים קטו ב-ח) ובפסוקים רבים נוספים בעיקר בספר ישעיהו. פסוקים אלו עולים בקנה אחד עם עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם השוללים את קיומם של כוחות אלוהים אחרים. יש רק אלוהים אחד והוא ה'. ברוח דברים אלו יש נטיה להבין כך גם את פסוקי הייחוד שבפרשתנו. אולם, אם נבחן את ההקשר בו נאמרים פסוקים אלו בתורה, לפחות ברמת הפשט, נראה כי משמעותם שונה.
התורה מתייחסת במקומות רבים לאלוהים אחרים. אולם בדרך כלל היא לא רומזת שהם חסרי תועלת. להפך, במספר מקומות היא משווה אותם לה' ובמשתמע מכירה בכוחותיהם גם אם הם מוגבלים יחסית לאלו של ה'. נראה שהתורה רואה באלוהי העמים ישויות אמיתיות, בעלי כוחות שמסוגלים להיטיב ולהרע לעובדיהם, אבל יכולותיהן נמוכות באופן משמעותי מאלו של ה'.
כך אפשר להבין מהפניה של משה אל ה' בתחילת פרשת ואתחנן - אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ (דברים ג כד). משה משבח את ה' שאין אל אחר כזה שנמצא בשמים או בארץ שיכול לעשות כמוהו. אם אלוהים אחרים הינם פיקציה, משה לא היה משבח את ה' כחלק מתפילה פרטית שה' גיבור מהם. ומכך משתמע שישנם אלים נוספים אלא שהם חלשים מה'. כך גם יש להבין את הפסוק בשירת הים - מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' (שמות טו יא).
כאמור, התורה מכירה בקיומם של אלוהים אחרים אך אוסרת על ישראל לעבוד אותם, כפי שנאמר בעשרת הדברות בפרשתנו - לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (דברים ה ו). האיסור נובע מכך שה' הוא אל קנא, שבדומה לגבר המקנא לאישתו, אינו מוכן לקבל שעמו יעבוד אלוהים מבלעדיו (דברים ה ח).
על פי המתואר בתורה, לכל עם ועם יש אלוהים משלו, וה' הוא עליון על כולם. כך אומר אברם למלך סדום - הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן (בראשית יד כב) וכפי שמופיע בתהילים - כִּי אַתָּה ה' עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים (תהילים צז ט). על פי פרשתנו, ה' הוא זה שחילק את אותם אלוהים לאומות העולם, כפי שכתוב - וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ … כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם … אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם (דברים ד יט). מכאן גם נובע שהם כפופים לו. וראו גם בשירת האזינו - בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב ח). ישנה גרסה שונה מעט לסיום הפסוק המופיעה בכתבי קומראן ומשתקפת בנוסח תרגום השבעים - "…למספר בני אלהים". על פי גרסה זו, משמעות הפסוק היא שה' עליון חילק את האנושות לאומות לפי מספר בני האלוהים (שהם 70), עם לכל אלוה, ולקח את ישראל כחלקו כפי שכתוב בפסוק הבא - כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים לב ט) והשוו למילים מפרשתנו - אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים.
נחזור לפסוקי הייחוד שבפרשתנו. על פי ההקשר, הפסוק - אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, הוא מסקנה הנובעת מהשאלה הרטורית בפסוק הקודם - הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? (דברים ד לד). כלומר, אלוהים אחרים מעולם לא עשו דברים כאלו, ולכן המסקנה היא שה' הוא הָ-אֱלֹהִים . כלומר הגדול והחזק שבהם, ואין מי שמשתווה לו. כפי שאמר יתרו למשה - עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים (שמות יח יא). באופן דומה ניתן להבין את המילה אֶחָד בפסוק - שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד - ישנם עוד אלוהים אולם ה' הוא אחד במובן שאין עוד מלבדו ברמתו.
* התמונה חוללה באמצעות Bing Image Generator
