דינו של הרוצח בשגגה מופיע במספר מקומות בתורה. הוא כתוב בהרחבה בסוף ספר במדבר (ל"ה ט-לד), מובא בספר דברים בתוך התיאור של ערי המקלט אשר הבדיל משה בעבר הירדן (ד' מא-מג) ובציווי להבדיל ערים נוספות (י"ט א-יג), ומוזכר בקצרה בספר שמות (כ"א יב-יג).

דין מעניין המופיע רק בציווי שבספר במדבר קובע שעל הרוצח בשגגה לשבת בעיר המקלט עד יום מותו של הכוהן הגדול. דין זה מעורר את השאלה, מדוע הרוצח חייב לשבת בעיר המקלט גם לאחר שהתברר כי הוא רצח בשגגה, ומדוע לאחר מות הכוהן הגדול הוא יכול לשוב לביתו?

עיר המקלט כעונש

יש מפרשים הרואים בישיבה בעיר המקלט עונש לרוצח בשגגה. הסבר זה רווח בפרשנות חז"ל, הרואה בעיר המקלט עונש של גלות. כך נאמר לדוגמה, במדרש רבה:

רבנן אמרין: לְמה הדבר דומה? לחרש שהיה עושה איקונין של מלך. מתוך שהוא עושה בה, נשברה לתוך ידיו. אמר המלך: אילו בטובתו שיברה היה נהרג. עכשיו ששיברה שלא בטובתו יטרד למטלון. כך גזר הקב"ה: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט' ו). אבל מי שהורג נפש בשגגה שלא בטובתו גולה ממקומו, שנאמר: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים ד' מב). (דברים רבה ב' ל)

אלא שגם המדרש הזה לא מסייע להבין את הקשר בין עונש הגלות שנגזר על הרוצח בשגגה לבין הכוהן הגדול בכלל ולמותו בפרט. מדוע מוגבל משך העונש דווקא לזמן שעד מות הכוהן הגדול?

על פי מדרש בספרי (במדבר ל"ה כה) המצוטט ברש"י, הכוהן הגדול "...בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול" (רש"י שם). כלומר, הרוצח, גם אם רצח בשגגה, הוא אנטיתזה לכוהן הגדול שתפקידו להשרות שכינה בישראל ולהאריך את ימיהם. ולכן הרוצח בשגגה נענש שלא יוכל להיות במחיצתו של הכוהן הגדול אלא ייאלץ לשבת בגלות, בעיר המקלט הרחוקה.

המדרש אמנם מסביר את הקשר של הכוהן הגדול לרוצח בשגגה, אולם עדיין לא ברור מדוע עונשו של הרוצח בשגגה מוגבל עד למותו של הכוהן הגדול. הרי את הכוהן הגדול שמת יחליף כוהן גדול אחר, ולכאורה גם במחיצתו לא ראוי הרוצח בשגגה להיות.

ניתן להבחין בבעיה נוספת בתפיסה הטוענת שישיבה בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול היא עונש. שהרי אם כך הדבר, מדובר בעונש שאינו קבוע, עונש שמשתנה ממקרה למקרה. לעיתים ימות הכוהן הגדול לאחר זמן קצר והרוצח בשגגה יוכל לשוב מיד לביתו, ולעיתים יחיה הכוהן הגדול שנים רבות, אולי יותר מהרוצח עצמו, וזה ייאלץ לשבת בעיר המקלט עד יום מותו שלו. עונש כזה אינו מסתבר היות שעל פי המקובל, על עבירות זהות חלים עונשים זהים.

ר' עובדיה ספורנו עמד על הבעייתיות בענישה המשתנה והציע כי העונש הבלתי שווה נועד לאפשר ענישה שונה לרוצחים ברמות שונות של שגגה:

מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ולמזיד, נתן לַגָּלות זמן בלתי שווה בכל השוגגים, כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן. וזה במשפט האל יתברך היודע ועד, שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו: "וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ" (שמות כ"א יג). (ספורנו, במדבר ל"ה כה)

אולם ההסבר של ספורנו אינו מתקבל על הדעת, שהרי סביר ביותר שבתקופת חייו של הכוהן הגדול יתרחשו מספר מקרים רצח בשגגה. לכן, אם נקבל את ההנחה שבמקרה של רוצח מסוים האל ימית את הכוהן הגדול בהתאמה לחומרת האחריות של אותו הרוצח יש לתמוה, מדוע ימות הכוהן הגדול באופן מיידי בגלל רוצח שרצח באשמה מועטה? כמו כן, לא ברור כיצד יכול האל לסובב שכל רוצח בשגגה יבצע את הרצח במועד הקרוב ליום מותו של הכוהן הגדול בהתאם לחומרת מעשיו.

על פי הסבר מקורי אחר, העונש בנוי במכוון כעונש אקראי על פי העיקרון של מידה כנגד מידה. הרוצח טוען להגנתו שהרצח קרה במקרה מבלי שהייתה לו שליטה על העניין. התורה אינה מקבלת את בריחתו של הרוצח מאחריות ורואה בו אחראי למעשיו, ועל כן ראוי לעונש שרירותי, שמשך הזמן שלו יהיה מקרי – ישיבה בעיר המקלט עד יום מותו של הכוהן הגדול. אלא שההסבר הזה אינו משכנע מכיוון שהבחירה דווקא במועד זה היא מן הסתם, בחירה באירוע בעל משמעות ולא שרירותי.

מדרש שני שמופיע ברש"י, רואה גם הוא בישיבה של הרוצח בעיר המקלט – עונש. אלא שלפיו, העונש מכוון דווקא לכוהן הגדול: "לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו" (רש"י, במדבר ל"ה כה). כלומר, התורה רומזת שישיבתו של הרוצח בעיר המקלט תהיה יחסית קצרה – רק עד מות הכוהן הגדול, מוות שיגיע כעונש על כך שהוא לא התפלל שלא תארע תקלה, שאדם ירצח בשגגה. באופן דומה מפרש בעל 'תרגום יונתן':

וִיתֵיב בָּהּ עַד זְמַן דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא... וּמְטוֹל דְלָא צַלִי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי בְקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא עַל תְּלַת עֲבֵירָן קַשְׁיָן דְלָא יְתַקְלוּן עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וּבְגִילוּי עֶרְיוּתָא וּבִשְׁדִיוּת אֲדַם זַכְיָא וַהֲוָה בִידֵיהּ לְבַטְלוּתְהוֹן בִּצְלוֹתֵיהּ וְלָא צַלִי מְטוֹל כֵּן אִתְקְנַס לִמְמַת בְּשַׁתָּא הַהוּא.

בתרגום חופשי: וישב בה עד הזמן שבו ימות הכוהן הגדול... מכיוון שלא התפלל ביום הכיפורים בקודש הקודשים על שלוש עבירות קשות, שלא יכשלו עַם בית ישראל: בעבודה זרה ובגילוי עריות ובמוות של אדם זכאי, והיה בידו לבטלן בתפילתו ולא התפלל, לכן נקנס למות בשנה הזו. אולם פירוש זה אינו מתאים לפשט הפסוקים, היות שעיקרו – הטענה שהכוהן הגדול חטא – חסר מן הספר.

כפרה על הרוצח בשגגה

על פי ההסבר הרווח בקרב חוקרי המקרא, מותו של הכוהן הוא כפרה על החטא של רצח בשוגג, ועל כן לאחר מותו של הכוהן יכול הרוצח בשגגה לשוב לביתו. כך כותב שד"ל (במדבר ל"ה כה):

כי הכהן מכפר על השגגות על ידי הקרבנות שהוא מקריב, והכהן הגדול מכפר עוד יותר, כי לכך צווה לשרת ביום הכיפורים, ומיתת הכהן הגדול היא כפרה שאין למעלה ממנה, והיא תכפר על הרציחה בשגגה, שהיא קשה מכל שאר השגגות.

ואולם, אף על פי שבמחשבה ראשונה הסבר זה נראה מתקבל על הדעת, יש בו מספר קשיים. הרעיון שמותו הטבעי של צדיק – מכפר, מופיע בחז"ל. לדוגמה, במדרש תנחומא (בובר) פרשת אחרי מות סימן י:

אמר ר' חייא בר אבא: באחד בניסן מתו בניו של אהרן, למה מזכיר מיתתן ביום הכפורים? ללמד: כשם שיום הכפורים מכפר – כך מיתת צדיקים מכפרת.

גם בתורה מצאנו רעיון דומה, שהוצאתו להורג של הרוצח ושפיכת דמו היא הכפרה היחידה לדם שנשפך. כך כתוב בהמשך הפרשה:

וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. (במדבר ל"ה לג)

אולם לא מצאנו בתורה או בתנ"ך כולו שמותו הטבעי של אדם מהווה כפרה. אם לכך כיוונה התורה בדרישתה שהרוצח בשגגה יישב בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול, מדובר בחידוש, ואם כך היינו מצפים שהתורה תכתוב זאת במפורש. לדוגמה: "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְנִכַּפֵּר לוֹ עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג".

יתרה מזאת. ההסבר שמותו של הכוהן הוא כפרה מבוסס על ההנחה שיש צורך לכפר על רצח שנעשה בשגגה. לכאורה הדבר מובן מאליו, כי לאדם יש אחריות על מעשיו ובסופו של דבר בגלל מחדל או רשלנות של הרוצח נהרג אדם מישראל. יש להניח שזו הייתה המגמה של חז"ל שפירשו את העניין כך. אלא שעיון בפסוקים המתארים את הרצח שנעשה בשגגה מראה שהתורה אינה רואה את המעשה באופן הזה. בספר שמות התורה מתארת את עניין הרוצח בשגגה באופן הבא:

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. (שמות כ"א יב-יג)

המדרש המפורסם המובא ברש"י על המילים "וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ", מתאר כיצד ה' מזמן לפונדק אחד את הרוצח במזיד ואת הרוצח בשגגה אשר ביצעו את מעשיהם ללא עדים, ושם עומד הרוצח בשגגה מעל לרוצח במזיד והורג בשגגה את הרוצח במזיד, הפעם בנוכחות עדים. כתוצאה מכך נעשה דין אמת, הרוצח במזיד נהרג והרוצח בשגגה גולה (ילקוט שמעוני שמואל א כ"ד קלג). אלא שמדרש יפה זה אינו מתאים לפשוטו של מקרא. על פי הפשט, הפסוק בספר שמות מתייחס למי שפעל בלי כוונה ובעצם שימש כלי לביצוע רצונו של האלוהים ולכן אין לו אחריות לתוצאות מעשיו. אמנם פרשנותם של חז"ל כי האלוהים אינה לידו של הרוצח בשגגה כדי להעניש את זה שנהרג – מתקבלת על הדעת, אולם אין שום רמז בכתובים לחטא כלשהו של הרוצח בשגגה או התייחסות לצורך בעונש או בכפרה.

באופן דומה, בתיאורים שבספר דברים ובספר במדבר אומרת התורה שהרוצח בשגגה כלל לא היה מודע למעשה ואין בהם כל אזכור לאחריות שלו על מעשיו. לדוגמה, בספר דברים מתוארת ההריגה במילים: "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת..." (דברים י"ט ד). בהמשך מביאה התורה דוגמה למקרה של רצח בשגגה, תיאור שמרחיק את האדם מהפעולה שהוא עשה: "... וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת" (י"ט ה). הברזל נופל מאליו מהעץ ובמקרה מוצא את רעהו. גם בספר במדבר התורה מתארת את הרצח בשוגג כפעולה שקרתה "בְּלֹא רְאוֹת" (במדבר ל"ה כג). הקביעה של חז"ל שגם על מקרים כאלה יש לרוצח אחריות, שכן היה עליו ליצור מצב שבו הם לא יוכלו לקרות, אינה מופיעה בתורה ולו ברמז.

אמנם מצאנו בתורה שיש לכפר על שגגה באמצעות הבאת קורבן גם במקרה של חוסר ידיעה. לדוגמה: "וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ" (ויקרא ה' יח), אולם במקרים הללו השגגה היא בחוסר ידיעת החוק או הנסיבות שיוצרות את האיסור ולא בחוסר מודעות למעשה, כפי שכתוב בפסוק הקודם: "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֺת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" (פס' יז).

לסיכום, בכל התיאורים הללו מתואר הרוצח בשגגה כאדם שהרג נפש "בִּבְלִי דַעַת", "בְּלֹא רְאוֹת", והתוצאה הטרגית קרתה כי "הָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ" כלומר מכוח גזרת ה' ומחוץ לשליטתו של הרוצח בשגגה. במקומות שבהם מוזכר דינו של הרוצח בשגגה אין שום אזכור לאחריות של הרוצח למעשה או לצורך בעונש או בכפרה. הצורך בכפרה על מעשה רצח, שמנוסח במילים – "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר ל"ה לג), מתייחס אך ורק לרוצח במזיד ולא לרוצח בשגגה, שאת דמו אין לשפוך.

זאת ועוד, התפיסה הרואה בישיבה בעיר המקלט עונש גלות אינה נתמכת בפסוקים. ההפך הוא הנכון. ראשית, אם נבחן את הערים שנבחרו להיות ערי מקלט נראה כי מדובר בערים מרכזיות וחשובות הממוקמות במרכז הארץ, ובשום אופן לא כאלו הדומות לאי בודד או לעיירה נידחת שאליה מגלים אנשים. לדוגמה, בארץ כנען נבחרו לערי מקלט הערים שכם וחברון. חברון הייתה עיר הבירה של ממלכת יהודה, שבה מלך דוד לפני שעבר לירושלים. שכם הייתה עיר חשובה בישראל. רחבעם בנו של שלמה התמנה בה להיות מלך והיא אף שימשה לזמן קצר בירתו של ירבעם בן נבט. לאור זאת לא ניתן לראות בערי המקלט מקום מרוחק שאליו מגלים את הרוצחים בשגגה. מכאן גם קשה על ההסבר להמתנה למות הכוהן הגדול מהטעם שאין ראוי שהרוצח יהיה במחיצתו של הכוהן הגדול. לאור המיקום המרכזי של ערי המקלט, מדוע ישיבה בהן אינה נחשבת "במחיצת הכוהן הגדול" בהשוואה לערים אחרות?

יתרה מזאת, אם המנוסה לעיר המקלט היא עונש גלות, מדוע התורה לא אומרת במפורש שמדובר בעונש על חטא הדורש כפרה? אם המעבר לעיר המקלט הוא עונש גלות ותו לא, מדוע התורה מאפשרת לגואל הדם לרצוח את השוגג כל עוד לא הספיק לנוס לעיר המקלט? כיצד יתכן שעונש הגלות שהתורה משיתה על הרוצח בשגגה עלול להוביל למותו? מדוע על פי התורה רוצח בשגגה כְּבד רגלים ייענש במוות על ידי גואל הדם שישיג אותו ואילו חברו קל הרגלים יינצל מכך?

גואל הדם

יתכן שאת התשובה לשאלתנו נוכל למצוא בבחינה של הפרוצדורה שמתנהלת לאחר מקרה רצח. על פי המתואר בתורה ובניגוד למקובל במדינות מודרניות, ההתדיינות היא בין הרוצח לגואל הדם, כאשר הָעֵדָה משמשת כבורר. אם מתקיים משפט, הָעֵדָה אינה התובעת בדין אלא שופטת בין גואל הדם לרוצח בשגגה – "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה" (במדבר ל"ה כד). התובע הוא גואל הדם ולא המדינה או החברה. במקרה של רצח במזיד גואל הדם הוא זה שהורג את הרוצח: "מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ" (במדבר ל"ה יח-יט).

במקרה של רצח בשגגה בורח הרוצח לעיר המקלט. לאחר מכן מובא הרוצח למשפט שמתנהל בין גואל הדם לרוצח. אם מתברר שהרצח בוצע במזיד מועבר הרוצח לגואל הדם, שהורג אותו. אם מסתבר שרצח בשגגה, מחזירה אותו הָעֵדָה לעיר המקלט:

וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ. (במדבר ל"ה כה)

נשים לב לכך שהתורה משתמשת בביטוי "וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם". הפתרון של התורה להציל את הרוצח בשגגה מגואל הדם באמצעות עיר המקלט מפתיע. אם הרוצח בשגגה יצא זכאי במשפט, מדוע הוא זקוק להגנה? למה צריך להציל אותו? ניתן להבין כי מיד ובסמוך לרצח, ליבו של גואל הדם חם ויש סכנה שהוא לא ימתין למשפט וינקום את דמו של קרובו, כפי שכתוב בספר דברים:

פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. (דברים י"ט ו)

אבל לאחר שהתקיים משפט והרוצח בשגגה יצא זכאי בדין, מדוע יש צורך להגן על הרוצח בשגגה? מדוע לא נקבע כי לגואל הדם אסור לו לרצוח את הרוצח בשגגה? הרי בסופו של דבר כך בדיוק יקרה כאשר ישוב הרוצח בשגגה לאחוזתו לאחר מות הכוהן הגדול. גואל הדם ייאלץ לקבל את הדין ויהיה אסור לו לפגוע ברוצח בשגגה. כמו כן, לא מובן מדוע התורה מתירה לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה אם האחרון יצא מעיר המקלט. הלא מכיוון שרצח בשגגה אין לו דין מוות ומדוע אם הוא יצא מעיר המקלט דמו בראשו ומותר לגואל הדם לרצוח אותו?

הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מסביר כי הציוויים על מעשי הקורבנות היו פתרון של פשרה שהתאים לתקופה שבה הפולחן "לא היה אלא להקריב מיני בעלי חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות ולהשתחוות להן ולהקטיר קטורת לפניהן". לא היה ניתן לצוות על הביטול המוחלט של צורות העבודה האלו כפי שהיה ראוי לעשות, "כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת ולקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו". הרמב"ם מוסיף ואומר שהדבר היה שקול "כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל". (הציטוטים מתוך: רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג פרק לב, מהדורת שוורץ). ניתן להבין באופן דומה את התייחסות התורה למוסד גאולת הדם.

גאולת הדם היא מנגנון חברתי שהייתה בו תועלת רבה לאורך אלפי השנים שקדמו לתורה, בכך שהוא הבטיח שהאנשים נזהרו מאוד מלהגיע למצב שהם הורגים אדם, גם אם זה בטעות. מהתפקיד המרכזי של גואל הדם בפרשה מתבקשת המסקנה שכמו במקרה של הקורבנות, התורה מכירה, גם אם מחוסר ברירה, במוסד גאולת הדם ובזכותו של גואל הדם לרצוח את הרוצח בכל מקרה, גם כאשר הרצח בוצע בשגגה.

מצד שני, התורה קובעת כי אין לרוצח בשגגה דין מוות מכיוון שהרצח לא בוצע בכוונה תחילה. כדי לפשר בין שני העקרונות הללו, מצד אחד התורה מקבלת את מוסד גאולת הדם בכך שהיא מאפשרת לגואל הדם לנקום את מות קרובו ואינה אוסרת זאת, ומצד שני מגינה על רוצח שטוען לחפותו ולרוצח בשגגה לאחר הבירור המשפטי, באמצעות ערי המקלט. התוצאה המתקבלת היא שמבחינה עקרונית התורה מאמצת את הדין הקדום של גאולת הדם שעל פיו רשאי גואל הדם להרוג את מי שרצח את קרובו, גם אם בשוגג, אולם בעיר המקלט הרוצח בשגגה נהנה מהגנת הָעֵדָה ולכן גואל הדם לא יכול להרוג אותו. לכן, כל עוד הרוצח בשגגה נשאר בתחום עיר המקלט הוא זוכה להגנת הָעֵדָה מפני גואל הדם. אבל אם יצא מחוץ לעיר המקלט, שוב הוא לא יהיה מוגן מפני גואל הדם, ועל כן דמו בראשו.

העובדה שהתורה קובעת ש"אֵין לוֹ דָּם" רק ביחס למצב שבו הרוצח נמצא מחוץ לעיר המקלט אינה אומרת שבתוך עיר המקלט "יש לו דם". לשם השוואה, בדין אחר – דינו של הבא במחתרת (שמות כ"ב א-ב) – התורה כותבת במפורש את הדין בשני המצבים האפשריים. אם הגנב בא בלילה "אֵין לוֹ דָּמִים", ואם הוא בא ביום - "דָּמִים לוֹ". בשונה מכך, כאן התורה מתייחסת רק למצב שבו גואל הדם יהרוג את הרוצח מחוץ לעיר המקלט, כנראה בגלל שהריגתו בתוך עיר המקלט היא מקרה נדיר, בגלל החסות שאנשי עיר המקלט מעניקים לו. אולם עקרונית, אם אכן יקרה מקרה כזה, זו תהיה פעולה לגיטימית במסגרת גאולת הדם.

כאמור, על הרוצח בשגגה לשבת בעיר המקלט עד למותו של הכוהן הגדול. לאחר מכן יכול הרוצח בשגגה לשוב אל אחוזתו ללא חשש מפני גואל הדם. מדוע לאחר מות הכוהן הגדול מתייתר הצורך בהצלה מפני גואל הדם?

מערכת המשפט

התשובה טמונה בהבנת מערכת המשפט. אנו מכירים את מערכת המשפט המתוארת בספר שמות, שאותה הציע יתרו ויישם משה. מערכת המשפט הזאת מתחלקת היררכית לשרי אלפים, שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות, כאשר בראש המערכת עומד משה, שאליו מביאים את הדברים הקשים. כאשר יותר מ־10% מהציבור הם שופטים, מערכת המשפט היא גדולה מאד. היא מתאימה למודל הצבאי, כאשר שרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות הם בעצם מפקדים צבאיים ברמות שונות, מהרמה של כיתה של עשרה חיילים ועד לשרי האלף – שרי הגדודים. מערכת משפט זו התקיימה במדבר, אולם בארץ ישראל נהג מודל משפטי שונה.

בתחילת פרשת שופטים מתארת התורה את מערכת המשפט שתנהג בארץ: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים ט"ז יח). התורה איננה מפרטת מי הם אותם שופטים, אבל בהמשך פרשת שופטים, בדין זקן ממרא, היא מציינת את זהותם:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. ובָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד. (דברים י"ז, ח-יג)

ובהמשך הפרשה, בעניין עדי שקר:

וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. (דברים י"ט יז)

בסוף הפרשה, בדין עגלה ערופה נאמר:

וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. (דברים כ"א ה)

על פי הפסוקים הללו עשיית המשפט מסורה לכוהנים הלווים. אם כך, ניתן להניח כי הכהן הגדול, שעומד בראש הכהונה והלוויה, היה ראש מערכת המשפט. ראיה לדבר ניתן למצוא בספר דברי הימים ב, שם מתוארת מערכת המשפט שהקים יהושפט בירושלים וערי יהודה. תיאור זה דומה לתיאור של מערכת המשפט בספר דברים ומשתמש בלשונות דומים: הצבת שופטים ושוטרים מקרב הכוהנים והלוויים בכל הערים, אזכור של תפקידם כשופטים במקרים של "ריב", והמצווה עליהם להבחין בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע:

וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלָ‍ִם... וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר. וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט. וְעַתָּה יְהִי פַחַד ה' עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד. וְגַם בִּירוּשָׁלַ‍ִם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט ה' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלָ‍ִם. וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת ה' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם. וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַה' וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ. וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר ה' וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה' עִם הַטּוֹב. (דברי הימים ב י"ט ד-יא)

בסוף התיאור מוזכר כי אמריהו הכוהן הוא הראש, וככל הנראה הכוונה היא שאמריהו, שהיה כוהן גדול, עמד בראש המערכת.

מותו של הכוהן הגדול, ראש המערכת המשפטית, מסיים תקופה אחת ומתחיל אחרת. הסיבה שהרוצח בשגגה יכול לשוב לאחוזתו לאחר מות הכוהן הגדול בלי לחשוש מגואל הדם היא מכיוון שגאולת הדם אינה מותרת עד עולם אלא מוגבלת לזמן, והזמן הזה הוא משך תקופת הכהונה של ראש מערכת המשפט – הכוהן הגדול. במונחים מודרניים ניתן לתאר זאת כהתיישנות מקרה הרצח בשגגה לאחר מות הכוהן הגדול.

הסיבה שגאולת הדם מותרת עד מות הכוהן הגדול היא שאירוע הרצח התבצע בתקופתו של הכוהן הגדול המכהן. הכוהן הגדול שבתקופת כהונתו התבצע הרצח מאפשר לקרובו של הנרצח לגאול את דמו ולהרוג את הרוצח במסגרת הלגיטימית של גאולת הדם על הרצח שאירע בתקופתו. אולם לאחר מותו של הכוהן הגדול שבתקופתו התבצע הרצח הראשון מסתיימת התקופה שבה מותר לגואל הדם לגאול את דמו של קרובו, לכן לאחר מות הכוהן הגדול גואל הדם לא יוכל לגאול את הדם בלי להיחשב לרוצח. אם בכל זאת הוא ירצח את הרוצח, המעשה לא ייחשב גאולת דם ולכן הוא לא יזכה בהגנה הָעֵדָה אלא יועמד לדין באשמת רצח. על כן, לאחר מות הכוהן הגדול יוכל הרוצח בשגגה לשוב לאחוזתו ולהיות בטוח שהוא מוגן מפני גאולת הדם היות שתם זמנה והיא אינה לגיטימית עוד.