לקראת סוף ספר ויקרא דנה התורה בדינו של מי שנדר לתת את ערכו לה' (ויקרא כ"ז א-ח). התורה מלמדת שערכו של אדם נקבע על פי גילו ועל פי מינו: ערכו של זכר מבן 20 ועד בן 60 שנה הוא 50 שקל כסף, ואילו ערכה של נקבה מאותה קבוצת גיל הוא 30 שקלים (יחס של 3:5). התורה מוסיפה לקבוע שערכו של הזכר בטווח הגילאים 20-5 הוא 20 שקלים ואילו ערכה של הנקבה הוא 10 שקלים (יחס של 1:2). מכאן עוברת התורה לדון בקבוצת הגיל הנמוכה ביותר – מגיל חודש ועד 5 שנים. היא קובעת שערכו של ילד הוא 5 שקלים וערכה של הילדה – 3 שקלים (שוב, יחס של 3:5). לבסוף מתייחסת התורה לזקנים, וקובעת שערכו של זכר מגיל 60 ומעלה הוא 15 שקלים, וערכה של נקבה הוא 10 שקלים (יחס של 2:3).

ניתן לסכם את ערכי האדם בטבלה הבאה:

עיון בפסוקים מעלה מספר תהיות: מניין נובעת החלוקה לקבוצות הגיל השונות? מדוע יש הבדל בין ערכי הזכר לערכי הנקבה? מדוע היחס בין הערכים האלה אינו קבוע אלא משתנה לפי קבוצות הגיל השונות?

החלוקה לתקופות חיים

ניתן לראות כי הגילאים המוזכרים בפרשת הערכים – חודש, 5 שנים, 20 ו־60 – יוצרים ארבע קבוצות גיל: ילדים (חודש-5 שנים), צעירים (20-5 שנה), מבוגרים (60-20) וזקנים (60+), ללא הבדל בין גברים לנשים.

גיל חודש

יילוד נחשב בר קיימא רק לאחר שהגיע לגיל חודש. זו הסיבה לכך שהלוויים נמנים מגיל חודש ומעלה ולא מרגע הלידה (במדבר ג' טו). זאת גם הסיבה לכך שבכור אדם נפדה מגיל חודש ומעלה:

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא. (במדבר י"ח טו-טז)

גיל 5

על פי החלוקה לקבוצות בפרשת הערכים, גיל 5 הוא שלב המעבר בין קבוצת הילדים לקבוצת הצעירים. הגיל הזה מקביל לגיל שבו עוברים פעוטות בחברה המודרנית מגן הילדים אל בית הספר. אמנם לא מצאנו במקרא התייחסות מיוחדת לגיל חמש, שיכולה לרמוז לכך שזהו סוף תקופת הילדות המוקדמת, אך הדבר מסתבר והוא גם מוזכר כגיל שבו מתחילים לקרוא, במשנה המפורסמת ממסכת אבות (ובמקורות תנאיים נוספים) המתארת את השלבים בחיי האדם "...בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא..." (משנה אבות, ה' כא). נשים לב לכך שעל פי חלוקה זו, תקופת הילדות קצרה יחסית ומסתיימת בגיל 5 ואילו קבוצת הגילאים הבאה (20-5), שאותה כיניתי 'צעירים', רחבה ומכילה את מה שמוגדר על פי החלוקה המודרנית של התקופות השונות בחיים כתקופת הילדות (גיל 12-3) ותקופת ההתבגרות (גיל 18-12).

גיל 20

גיל 20 הוא הגיל שבו האדם הופך להיות בוגר. הדבר בא לידי ביטוי בגיל שבו נימנו הגברים מבני ישראל לצבא, כפי שמוזכר בתחילת ספר במדבר: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" (במדבר א' ג). אמנם אין התייחסות של התורה לגיל הבגרות של נשים, אולם אין סיבה להניח שהוא שונה, שהרי גם בשאר קבוצות הגיל לא פירשה התורה את הגיל ולא חילקה בין גברים לנשים.

גיל 60

על פי החלוקה לקבוצות בפרשת הערכים, בגיל 60 הופך האדם לזקן אולם אין לכך מקור נוסף במקרא. המשנה ממסכת אבות שהוזכרה לעיל מקבלת גיל זה כגיל הזקנה: "...בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה..." ויש בכך דוגמה וחיזוק לטענה כי גיל 60 המוזכר בפרשת הערכים אכן מתייחס לתחילת שנות הזקנה ומגדיר את קבוצת הגיל של הזקנים.

תקופת השירות הצבאי

כאמור, גיל 20 היה הגיל שבו נימנו בני ישראל כחיילים בצבא בתחילת ספר במדבר, ומן הסתם זה היה גיל הגיוס. לעומת זאת, גיל הפרישה מהצבא אינו מצוין שם וגם לא בשום מקום אחר. יתכן שלא היה קיים גיל פרישה רשמי ושלעיתים גם חיילים מבוגרים המשיכו לשרת בצבא, לפי הצורך. לדוגמה, בספר יהושע אנו מוצאים שכלב בן יפונה סיפר ליהושע בן נון שאף על פי שהוא בן 85 הוא חזק דיו להמשיך לשרת בצבא ולהשתתף בלחימה (יהושע י"ד י). ניתן להניח שהיו עוד חיילים שהגיעו לגיל זקנה והמשיכו לשרת בצבא ישראל. אולם מה היה הגיל הרווח לפרישה? מתי בדרך כלל פרשו הגברים משירותם הצבאי?

כאמור, התשובה לכך אינה כתובה במפורש. לכאורה הנתון הזה יכול להילמד מהגיל שבו פרשו הלוויים מעבודת המשכן, שגם היא נקראת "צבא":

מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. (במדבר ד' ג)

בני לוי החלו את שירותם באוהל מועד בגיל 30, עשור לאחר שחבריהם, שלא היו לוויים, החלו את שירותם הצבאי. בסך הכול שירתו הלווים 20 שנה, מגיל 30 ועד גיל 50. אולם לדעתי לא ניתן ללמוד גזירה שווה ממועד פרישת הלוויים מהעבודה באוהל מועד לגיל הפרישה מצבא ישראל. אופי התפקיד היה אחר וראינו שגם גיל הגיוס היה שונה. מדוע אפוא יהיה גיל השחרור זהה?

ברצוני להציע כי גיל 60, המוזכר בפרשת הערכים שבסוף ספר ויקרא ועל פי הצעתי מציין את תחילת הזקנה, שימש בדרך כלל כגיל הפרישה מהצבא הישראלי. על פי זה, הלוי זכה בשתי פריבילגיות ביחס למשך תקופת השירות שלו: הוא התחיל לשרת במשכן עשר שנים מאוחר יותר מאחיו הישראלי; בעוד הישראלי התחיל את שירותו בגיל 20, הלוי התחיל לשרת בגיל 30. והוא גם סיים את שירותו עשר שנים לפני הישראלי; בעוד שהישראלי שירת בצבא עד גיל 60, הלוי סיים את שירותו בגיל 50. לכן, בפועל תקופת השירות של הלוי נמשכה 20 שנה – תקופה קצרה פי שניים מזו של הישראלי, שהייתה בת 40 שנה.

ההבנה כי גיל 60 היה גיל הפרישה מהצבא מקובלת מאוד, ומופיעה במספר מקורות בתר־מקראיים, לדוגמה במדרש רבה:

...אֵין לְךָ בְּכָל הַשְּׁבָטִים פָּחוּת בַּמִּנְיָן כִּמְנַשֶּׁה, שֶׁלֹא עָלָה מִנְיָנָם אֶלָּא שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּמָאתָיִם, וְהֵם הָיוּ מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים... (במדבר רבה ה' ב)

התלמוד הבבלי לומד מפרשת הערכים שהגזירה שנגזרה על דור המדבר למות במדבר התייחסה לאלו שבזמן המפקד היו בגילאי 60-20, ומכאן ניתן להבין שהמפקד עצמו כלל גברים מגיל 20 ועד גיל 60:

אמר רב אחא בר יעקב: לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן שישים. לא על פחות מבן עשרים, דכתיב "ִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה". ולא על יתר מבן שישים, גמר "וָמַעְלָה" "וָמַעְלָה" מערכין. מה להלן יתר מבן שישים כפחות מבן עשרים, אף כאן יתר מבן שישים כפחות מבן עשרים. (תלמוד בבלי, בבא בתרא, קכו ע"ב)

הרמב"ן על התורה פירש שהמפקד בספר במדבר כלל רק את האנשים בני 60-20:

ואין המניין אלא מבן עשרים ועד בן שישים שנים, כי הם עיקר ימי האיש, כעניין האמור בערכין, ואז הוא יוצא צבא בישראל. (רמב"ן, במדבר כ"ו סד)

כך פירש גם ספורנו בתחילת ספר במדבר:

"וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי... כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל": ולא יתר על בן שישים, שלא היה יוצא בצבא... (ספורנו, במדבר א' מה)

אופיו של הצבא

ככל הידוע לנו, בשל היעדר רפואה מתקדמת, תוחלת החיים הממוצעת בתקופת המקרא הייתה נמוכה בצורה משמעותית מתוחלת החיים בתקופתנו. החיים היו קצרים יותר וכך גם תקופת ההכשרה לקראתם. לכן מסתבר שבתקופת המקרא אדם בן 20 היה כבר מספר שנים בשוק העבודה וכבר היה בעל משפחה שכללה ילדים. בתיאור ההכנות ליציאה למלחמה מספרת התורה על השוטרים שהיו מכריזים על חיילים שהיו זכאים להשתחרר מהמלחמה מפני שלא הספיקו לממש את שהחלו לעשות:

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. (דברים כ' ה-ז)

במקום אחר בספר דברים התורה פוטרת את האדם שהתחתן זה עתה מלשרת בצבא במשך שנה:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח. (דברים כ"ד ה)

מהתיאורים הללו עולה כי הלוחמים בצבא הישראלי בתקופת התורה היו מצויים בשלב יחסית מאוחר בחייהם, כשהיו כבר בעלי בתים וכרמים ואף נשואים, בשונה מהצבא הסדיר שאנחנו מכירים היום, שרובו בחורים צעירים בני 18 שאך סיימו את שנות הלימודים הבסיסיים וטרם יצאו לחיים. התפיסה שעולה מהפסוקים היא שיש להימנע ככל האפשר ממוות בטרם עת, ממצב שבו אדם ימות לפני שמיצה את חייו. התורה מעדיפה לשלוח למלחמה אנשים שכבר טעמו את טעם החיים ומאפשרת לאלו שעדיין לא עשו זאת לדחות את גיוסם. תפיסה זו מנוגדת לגישה המקובלת בימינו, שדווקא הצעירים שעוד לא התחילו את חייהם נשלחים אל שדות הקרב בעוד המבוגרים נשארים בעורף המוגן.

ההבדלים בין זכר לנקבה

השאלה השנייה ששאלתי הייתה, ממה נובע ההבדל בין זכר לנקבה בערכים שהוגדרו בתורה? במחשבה ראשונה היה ניתן לטעון שההבדל נובע מהמעמד השונה שהיה לגבר בעולם העתיק בהשוואה למעמד האישה שהיה נמוך ממנו. על פי אפשרות אחרת, הערך הכספי של האדם נקבע על פי שוויו בשוק העבודה, וערכו של הגבר, שהוא חזק מן האישה בהיבט הפיזי, רב יותר. אם כך, הערכים הכספיים המוזכרים בתורה הם בעצם ערכים של עבדים.

מסיפור מכירתו של יוסף לעבד ניתן לכאורה להביא ראייה לכך שהערכים המצוינים בסוף ספר ויקרא מייצגים את שווי השוק של המוערכים לוּ היו נמכרים לעבדים. יוסף היה בן 17 כאשר נמכר בעבור 20 שקלי כסף. סכום זה מתאים לערכו של זכר בגילאים 20-5. אלא שצריך לזכור כי יוסף נקנה על ידי הישמעאלים על מנת למוכרו הלאה. מלשון התורה נראה כי יוסף נמכר כמה וכמה פעמים עד שהגיע אל פוטיפר. יש להניח כי המתווכים העלו את המחיר ממכירה למכירה, ולכן בנקודה הסופית, כאשר נמכר לפוטיפר, ערכו כעבד היה גבוה בהרבה. אם כך, לא ניתן ללמוד מהמחיר ששילמו הישמעאלים עבור יוסף מה היה מחירו של עבד. ובעצם, לא ניתן להביא ראיה למחיר ממוצע של עבד משום דוגמה קונקרטית התלויה בנסיבות שונות של המכירה.

אך שני ההסברים שהצעתי (ההבדל במעמד וההבדל בכוח העבודה) להבדל בין זכר לנקבה בערכים שהוגדרו בתורה – בעייתיים. אם ההבדל בין הזכר לנקבה נובע ממעמדם השונה בחברה, לא ברור מדוע קיים הבדל בין הגילאים השונים. לדוגמה, מדוע היחס בין ערכיהם משתנה בגיל 60? הרי דווקא בחברות מסורתיות מעמדו החברתי של הזקן גבוה יותר. האם התורה חולקת על כך? האם מעמדו של הזקן בחברת המופת שהתורה מנסה לעצב אמור להיות נמוך יותר באופן משמעותי מזה של אדם מבוגר?

יתרה מזאת, האפשרות כי הערכים המצוינים בסוף ספר ויקרא מייצגים את שווי השוק הממוצע של המוערכים לוּ היו עבדים אינה מסתדרת עם מה שידוע לנו על כך מהתורה, ולהבדיל, גם מקובצי חוקים אחרים מהעת העתיקה. אמנם אין ספק שהיו קיימים הבדלים במחירי העבדים, בהתאם לכישוריהם ולתפקידים שאליהם הם יועדו, ומן הסתם גם בהתאם למינם ולגילם. ואכן, יש בידינו ממצאים ארכיאולוגיים המראים כי עבדים ושפחות נמכרו במחירים שונים, עם נטייה מסוימת למחיר גבוה יותר עבור עבד לעומת שפחה. אולם עד כמה שהטענה הבאה מפתיעה, כאשר מדובר על המחיר של עבד ושפחה בהקשר של חוק כללי, אין בתורה הבדל בין הערכים הכספיים של זכר ונקבה. לדוגמה, בדין שור שנגח עבד או אמה הפיצוי לאדון הוא זהה:

אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל. (שמות כ"א לב)

מצב דומה אנו מוצאים בקובצי חוקים אחרים מהעת העתיקה, כמו חוקי חמורבי. גם שם אין הבדל בשווי הכספי בין עבד לאמה, ומי שמחזיר אותם לבעליהם זוכה לגמול כספי זהה:

אם איש תפס בשדה עבד או אמה שברח והשיב אותו לבעליו – בעל העבד או האמה ישלם לו שני שקלים של כסף. (חוקי חמורבי, חוק מס' 17)

גובה הנזק שהתורה קובעת לפגיעה בעבד או באמה (30 שקלים) הוא בדיוק גובה הסכום שבו התורה מעריכה את האישה הבוגרת כאשר היא בשיא כוחה (בגילאים 20–60). אם הערכים שמופיעים בסוף ספר ויקרא משקפים שווי של עבד, ואם ראינו שעל פי החוק אין הבדל בשווי הכספי בין עבד לאמה, אזי ערכו של הגבר הבוגר היה צריך להיות בדיוק כמו זה של האישה – 30 שקלים. אבל כאמור, ערכו הוא 50 שקלים. מדוע?

ברצוני להציע כי ההבדלים בין האיש והאישה אינם נובעים ממעמדם בחברה וגם לא מההבדל בשווי השוק שלהם, אלא מתפקידם. האישה אכן מוערכת על פי כוח העבודה שלה ולכן ערכה כבוגרת הוא 30 שקלים, ערכם המדויק של עבד ואמה כפי שמוזכר בספר שמות. אבל הגבר אינו מוערך רק על פי כוח העבודה שלו. נשים לב לכך שהגיל שבו מחירם של המוערכים הוא הגבוה ביותר מתחיל בגיל 20. גיל 20 מוזכר בתורה בהקשר אחד בלבד. זהו הגיל שבו הגבר הישראלי מתגייס לצבא. אם כן, הגבר מוערך לא רק על פי שוויו כעבד אלא גם על פי ייעודו ותיפקודו במסע לכיבוש הארץ – להיות חייל בצבא. שוויו של חייל היה גבוה יותר מזה של עבד ועמד על 50 שקלים, שהם 20 שקלים מעבר לשוויו כעבד, שנגזר מכוח העבודה שלו.

ניתן אולי למצוא ראיה למחירו של חייל בתקופת המקרא מספר מלכים ב, פרק ט"ו, שם מסופר על מלך ישראל, מנחם בן גדי, שבימיו הגיע לארץ פול מלך אשור. מנחם נאלץ לתת לפול סכום כסף עצום על מנת שיסייע בידו. את הכסף הדרוש גבה המלך מאת גיבורי החיל, 50 שקלים מכל אחד.

וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת הַכֶּסֶף עַל יִשְׂרָאֵל עַל כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ. (מלכים ב ט"ו כ)

יתכן שהסכום הזה נגזר משוויו של חייל, וכל חייל בישראל נדרש לתת את ערכו ככופר למלך אשור.

אם כך, ההבדל בערך הכספי בין האיש והאישה אינו נובע מכך שגבר שווה יותר מאישה, מבחינה חברתית או מבחינת ערכו ככוח עבודה, אלא מכך שערכו הכספי של חייל גבוה יותר מערכם של עבד או אמה.

השינויים ביחס

נעבור כעת לשאלה השלישית: מדוע היחס בין ערכו של הגבר לזה של האישה משתנה על פני קבוצות הגיל השונות ואיננו נותר קבוע? מדוע לדוגמה, בגיל הנערוּת היחס ביניהם הוא פי שניים (20 לעומת 10) ואילו בגיל הבגרות היחס הוא 3:5 (50 לעומת 30)?

ניתן להסביר זאת באופן הבא: קבוצת הגיל המובאת ראשונה וזאת שממנה נגזרות יתר הקבוצות היא קבוצת גיל הבגרות – בגילאים 60-20. זו התקופה שבה ערכם הכספי של בני האדם הוא הגבוה ביותר, כי הם בשיא כוחם. כפי שהסברתי, הערכים שנקבעו נובעים מהתפקידים השונים של הגבר והאישה. ערכה של האישה נקבע על פי יכולתה לעבוד ולכן נקבע להיות 30 שקלים, כערכם של עבד או אמה. ערכו של הגבר נקבע על פי ייעודו להיות חייל, תפקיד שערכו גבוה מערכו של עובד רגיל, ועומד על 50 שקלים.

גיל הילדות, מבן חודש ועד 5 שנים, הוא תקופה שבה הילדים לא עובדים ולא משרתים בצבא, לא באופן מלא, אף לא באופן חלקי, וגם לא עוסקים בהכנות לכך. לכן ערכם של הילדים נקבע באופן סמלי להיות עשירית מערכם כמבוגרים, כלומר 5 שקלים לזכר ו־3 שקלים לנקבה, כך שהיחס בין ערכם של הזכר והנקבה הבוגרים (3:5) – נשמר.

קבוצת הגיל הבאה היא ה'צעירים'. בתקופה זו הנערים מכינים את עצמם לחיי הבגרות ואף מתחילים לעבוד, אולם הם עדיין לא מממשים את מלוא יכולתם, כפי שתבוא לידי ביטוי בתקופת הבגרות. במקרה של נערה, ערכה נקבע להיות שליש מערכה בתקופת השיא של הבגרות, כלומר עשרה שקלים. ערכו של הנער, לעומת זאת, מושפע משני דברים. הראשון הוא יכולת עבודה. מבחינה זו, הנער העובד שווה בערכו לנערה ולכן ערכו הוא 10 שקלים, כמו ערכה של הנערה בגיל זה. אבל הנער, שלא כמו הנערה, מכין את עצמו גם להיות חייל. נערים עד גיל 20 עזרו לחיילים הבוגרים, אם בנשיאת כלים ואם בהעברת הודעות בין העורף ליחידות הלוחמות (ראו שמואל א י"ז יז-יח). העובדה שהנער מכין את עצמו להיות חייל ואף משמש לעת הצורך בתפקידים צבאיים מעלה את ערכו בעשרה שקלים, ולכן ערכו של הנער בסופו של חשבון הוא 20 שקלים, פי שניים מזה של הנערה.

קבוצת הגיל האחרונה היא זו של הזקנים. האישה הזקנה מוערכת כמו הנערה, בשליש מערכה כאישה בוגרת בשיא כוחה – 10 שקלים, שהם שליש מ־30 שקלים. הזקן שפרש מהצבא יכול לעבוד באופן חלקי, כמו האישה, ולכן ערכו צריך היה להיות עשרה שקלים. אך בפועל ערכו נקבע להיות 15 שקלים. מדוע?

התשובה היא שלמרות שגיל הזקנה היה גם גיל הפרישה מן הצבא, בפועל לא כל אחד פרש מהצבא בגיל זה. ואכן, לא בכדי התורה לא ציינה את גיל הפרישה. כפי שהסברתי בתחילת הפרק, היו גברים שהמשיכו לשרת בצבא גם לאחר גיל זִקנה – אם בפועל ואם באופן סמלי. לכן הזקן, גם אם בפועל פרש מהצבא, המשיך להיחשב באופן סמלי כחייל. לכן גם התורה הוסיפה לערכו של הזקן 5 שקלים, שהם ערכו הסמלי כחייל, בדיוק כמו ערכו הסמלי של ילד בגילאים חודש – 5 שנים. חמשת השקלים האלו נוספים על עשרת השקלים כעובד ולכן בסיכום הכללי היה ערכו 15 שקלים.

משך החיים הטיפוסי

קבוצות הגילאים שעל פיהן נקבעו הערכים והגילאים שבהם שירתו הישראלים והלוויים יוצרים מבנה סימטרי שיכול ללמד אותנו משהו על משך החיים הטיפוסי בזמן המקרא. קבוצת הגיל הראשית, זו של תקופת הבגרות, היא גילאי 60-20. כפי שהסברתי, תקופה זו חופפת לתקופת השירות הצבאי של הישראלי. לעומתו, אחיו הלוי התחיל את שירותו עשר שנים מאוחר יותר, בגיל 30, וסיים אותו עשר שנים מוקדם יותר, בגיל 50. אם נניח שתקופת הבגרות היא באמצעם של החיים אז כמו שלתקופת הבגרות קודמת תקופה של עשרים שנה – מהלידה ועד גיל 20 – כך לאחר מכן מגיעה תקופה של 20 שנה. ההבדל בין התקופות הוא שהתקופה הראשונה חסומה בתחילת החיים ואילו האחרונה יכולה להימשך עוד שנים ארוכות בהתאם לאורך חייו של האדם. אם נקבל את הסימטריה הזאת נוכל לומר שהתורה מכוונת לתקופת חיים של 80 שנה, שהן 20 שנה לאחר תקופת הגיל הראשית, 20–60. תקופת חיים זו מתאימה למה שנאמר בספר תהלים:

יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה. (תהלים צ' י)

המבנה הזה של תקופות השנים השונות לאורך חיי האדם מתואר בתרשים הבא.