על מעמד הר סיני מסופר בשני מקומות בתורה. בפעם הראשונה בספר שמות, במקום המתאים לו מבחינה כרונולוגית, ובפעם השנייה בספר דברים, כחלק מנאום משה המסכם את קורות עם ישראל במדבר.

מעמד הר סיני הוא אחד משיאיו של ספר שמות. הספר חותר לקראת מעמד זה מתחילתו. כבר במעמד הסנה שבו הוטלה על משה השליחות לגאול את ישראל, נאמר לו: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג' יב). על פי ראב"ע בפירושו לפסוק הזה, מעמד הר סיני היה אחת המטרות העיקריות של יציאת מצרים. לדעתו של הרמב"ן, כפי שהוא כותב בהקדמה שלו לפרשת תרומה, מטרתו של המשכן הייתה לנסות לשמר לאורך שנים את המצב האידילי של התגלות ה' שהופיעה בהר סיני. מיד לאחר חטא העגל ביקש משה מה' "...אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות ל"ג טו), כלומר אם אינך מגלה את שכינתך בתוכנו בהליכתך עמנו, אל תעלה אותנו מהמקום הזה; השאירנו כאן בסיני, במקום שבו התגלית לעם ישראל.

בסיפור מעמד הר סיני עולים קשיים הנובעים מתיאורים כפולים ואף סותרים. בפרק זה אציג נקודת מבט כוללת על סיפור זה, שבה אתייחס למטרתו ולאופיו של מעמד הר סיני, נקודת מבט שתסביר ותתרץ את הקשיים שעולים מקריאתו.

הקשיים

אפתח בהצגת חלק מהקשיים. בסיפור מעמד הר סיני ישנם תיאורים כפולים. לדוגמה, תיאור ירידת ה' על הר סיני מופיע פעמיים: פעם אחת בפרק י"ט פסוק יח – "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ"; ושוב בפס' כ – "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר". דוגמה נוספת אנו מוצאים במהלך המשא ומתן בין ה' למשה לפני מעמד הר סיני. בפרק י"ט נאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות י"ט ז). לעומת זאת, בתחילת פרק כ"ד, במרחק רב מהתיאור של עשרת הדיברות, אנו קוראים על משא ומתן דומה בין ה' לישראל שמסתיים בניסוח כמעט זהה: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות כ"ד ג). לאור הדמיון הרב בין הפרשות יש לשאול מהו היחס ביניהן.

על סמך התלמוד הבבלי (שבת, פח ע"א), טוען רש"י (שמות כ"ד א) שסיפור בניית המזבח והאגנות המופיע בפרק כ"ד התרחש עוד לפני מתן תורה, באופן הבא: בתאריך ד' בסיוון נאמר למשה לעלות, בה' בסיוון הוקם המזבח ובז' בסיוון ניתנה התורה. לעומת זאת, ראב"ע, וכן הרמב"ן וספורנו, טוענים שפרק כ"ד נאמר לאחר מתן תורה. הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר" (שמות י"ט ח; כ"ד א) הולך בדרכו של רש"י, ורואה בשני התיאורים סיפור אחד אשר התרחש כולו לפני מתן תורה. הוא אף מגדיל לעשות באומרו שגם החלק ההלכתי בפרשת משפטים שנפתח בפסוק "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם..." (שמות כ"א א), נאמר לפני מתן תורה, שהרי בפרק כ"ד (שאותו הוא הקדים לזמן שלפני מתן תורה) נאמר במפורש: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים" (פס' ג), והכוונה לכאורה לחטיבה הזאת, המופיעה לפני פרק כ"ד. כך או כך, כפילות הפרשיות הזו תמוהה וצריכה ביאור.

כאמור לצד התיאורים הכפולים קיימות גם סתירות רבות בסיפור מעמד הר סיני. לדוגמה, לא ברור האם בני ישראל שמעו את עשרת הדיברות ישירות מה' או שמא משה היה זה ששמע את הדברים מה' והעבירם לעם ישראל. מיד לאחר עשרת הדיברות נאמר:

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת. (שמות כ' יד-­טו)

כלומר, כאשר ראה העם את התופעות שקדמו לעשרת הדיברות – הקולות, הלפידים, קול השופר והעשן – נתקף העם בפחד וביקש ממשה לשמוע את דבר ה' בתיווכו. מפסוקים אלו מתקבל הרושם שהעם לא שמע את עשרת הדיברות, ורק משה היה זה ששמע אותם. לעומת זאת, בהמשך שומעים אנו דברים שונים לחלוטין:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. (שמות כ' יח)

מפסוק זה עולה שהעם שמע את הדברים באופן ישיר מאת ה'.

פסוקי התורה חלוקים גם בנוגע למטרתו של מעמד הר סיני. מקובל לראות במעמד זה את מעמד כריתת הברית בין ה' לעם ישראל. כך נאמר במפורש בספר דברים:

וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. (דברים ד' יג)

אולם בספר שמות, בדברי ה' אל משה לפני ירידתו על הר סיני, נאמר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם... (שמות י"ט ט)

מדברים אלו ניתן להסיק שמטרת ההתגלות לא הייתה לכרות ברית עִם ישראל אלא להראות לעם שה' מדבר עם משה כדי לחזק את אמונתם בנבואתו.

'בחינת האהבה' ו'בחינת נבואת משה'

כדי לענות על הקשיים האלה ועל קשיים נוספים שעולים מהסיפור אשתמש בשיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר, שיטה שאותה הצגתי במבוא. אם נלך בדרך זו נבחין כי הכפילויות והסתירות השונות המתגלות בפסוקים נובעות מכך שסיפור מעמד הר סיני, שבקריאה ראשונה נראה סיפור אחד, מכיל בתוכו שני סיפורים עיקריים. בלשונו של הרב ברויאר, יש כאן שתי בחינות אשר כל אחת ואחת מהן מאירה באור שונה את המעמד החשוב בהיסטוריה של עם ישראל. אציג כעת את הבחינות השונות של המעמד ולאחר מכן אנסה לפשר ביניהן ולשער כיצד המעמד התרחש בפועל, במציאות.

נראה שההבדל המרכזי בין שתי הבחינות הוא בשאלת המטרה של מעמד הר סיני. כאמור לפי בחינה אחת, המטרה העיקרית של המעמד הייתה לחזק את האמונה בנבואתו של משה רבינו. כך מסביר הרמב"ם את תפקידו של מעמד הר סיני:

משה רבינו – לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש הקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו, ואנו שומעים... ומנין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בה דופי? שנאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם", מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. (רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ח' הלכה א)

לעומת זאת, על פי הבחינה השנייה התפקיד של מעמד הר סיני שונה לחלוטין. מעמד הר סיני היה מעמד נשגב של חיבור, מעין נישואין של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. מטרתו של המעמד הייתה לקשור את ה' ואת כנסת ישראל בברית אוהבים. ברית זו מתוארת במקומות רבים בתנ"ך, העוסקים בפרקים היפים של מערכת היחסים בין כנסת ישראל לקב"ה, כמו לדוגמה, זה שמתואר בספר ירמיהו:

כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. (ירמיהו ב' ב)

בדבריי להלן אקרא לבחינה הראשונה 'בחינת נבואת משה' ואת הבחינה השנייה אכנה בשם 'בחינת האהבה'. ההבדל בין המטרות לפי הבחינות השונות משפיע על היבטים רבים של המעמד, בראש ובראשונה על אופיו ועל האווירה ששררה בו. על פי 'בחינת נבואת משה' מדובר במעמד טראומטי ומפחיד שבו ה' דיבר עם משה כיוון שבני ישראל לא היו מסוגלים לעמוד בעוצמת המפגש. לעומת זאת, על פי 'בחינת האהבה' היה זה מעמד של כריתת ברית בין בני זוג, שהתנהל באווירה של קירבה ואינטימיות ושבו דיבר ה' עם בני ישראל ישירות, ללא כל תיווך.

החלוקה לבחינות השונות יכולה לסייע בהסבר התיאורים הכפולים בסיפור המעמד. כבר בתחילת הסיפור, בשני הפסוקים הראשונים של פרק י"ט המספרים על ההגעה להר סיני, קיים תיאור כפול, שרומז לשני תיאורים שונים של הגעת בני ישראל על פי שתי הבחינות השונות:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. (שמות י"ט א-ב)

גם התיאור הכפול של ירידת ה' על הר סיני, שהוצג בתחילת הפרק, יכול להתבאר בדרך זו. תיאור הירידה בפס' טז-יט כמאורע טראומטי ומפחיד מתאים ל'בחינת נבואת משה', שהייתה מלאת הוד ואימה:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. (שמות י"ט טז-יט)

לעומת זאת, בתיאור ירידת ה' השנייה אין לכך זכר:

וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה (שמות י"ט כ)

בתיאור הזה אנו מוצאים מפגש בין ה' לבין נציגו של עם ישראל, שבו ה' מזמין את משה, כשלוחם של ישראל, לעלות אליו למקום השכינה שבהר, על מנת ליצור את החיבור בין ה' לבין ישראל. תיאור כזה מתאים ל'בחינת האהבה'.

בתחילת פרק י"ט (פס' ג-ח), עוד לפני עשרת הדיברות, מסופר על כריתת הברית בין ה' לעם ישראל. כפי שציינתי בפתיחה, בפרק כ"ד, לאחר עשרת הדיברות והמשפטים שמופיעים בהמשך יש תיאור מקביל של כריתת ברית בין ה' לעם ישראל. שם, בפסוקים המתארים את המשא ומתן בין ה' לבני ישראל באמצעות משה, מופיעים ביטויים דומים לאלה שבפרק י"ט.

גם היחס בין הבריתות האלו יכול להיות מוסבר על ידי שתי הבחינות, 'בחינת נבואת משה' ו'בחינת האהבה'. תיאור הברית שבתחילת פרק י"ט שייך ל'בחינת נבואת משה', היות שהוא מתאים למטרת המעמד כפי שתוארה בתחילת פרק י"ט:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות י"ט ט)

לעומת זאת, תיאור ברית האגנות שבפרק כ"ד מתאים יותר ל'בחינת האהבה'. בתיאור זה היו בני ישראל שותפים אקטיביים. הטקס היה רב רושם. שתים עשרה מצבות הוקמו כנגד שנים עשר שבטי ישראל. נערי בני ישראל ששימשו כנציגי העם העלו עולות וזבחו זבחים (שמות כ"ד ה). ספר הברית נקרא באזני העם כולו, שענה: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד ז). בהמשך נזרק הדם על העם לשם חיזוק הברית (שמות כ"ד ח). אך הדבר שקושר יותר מכל דבר אחר את פרק כ"ד ל'בחינת האהבה' הוא העובדה שמשה, אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ראו את אלוהי ישראל בעודם אוכלים ושותים. עובדה זו מעידה על קירבה יוצאת דופן אל ה' ועל אווירה חגיגית ושמחה (עוד על ההתגלות לראשי העם, בנספח המופיע בסוף הפרק).

אווירה זו שונה מאד מהאווירה שמאפיינת את התיאור של הברית שמופיע בתחילת פרק י"ט, לפני מעמד הר סיני, תיאור שנכתב על פי 'בחינת נבואת משה'. הברית שבתחילת פרק י"ט משדרת תחושה של ריחוק בין ה' לעם ישראל, כיוון שבברית זו אין טקס רב רושם. יש בה רק ציות ("נַעֲשֶׂה") ללא השמיעה של פרק כ"ד ("וְנִשְׁמָע"), קל וחומר שאין בה אכילה ושתיה לפני ה'. על פי 'בחינת נבואת משה', קודם נכרתה ברית בין ה' לבין ישראל ורק אז, כדי לחזק את מעמדו של משה, דיבר ה' איתו לעיני ישראל ואמר לו את עשרת הדיברות. לעומת זאת, על פי 'בחינת האהבה', קודם התגלה ה' לעיני ישראל ואמר להם ישירות את עשרת הדיברות, ורק לאחר מכן ניתנו להם המצוות של פרשת משפטים ונכרתה על פיהן ברית האגנות המתוארת מיד לאחר מכן בפרק כ"ד.

לא רק התיאורים הכפולים מתבהרים לאור הבחינות השונות אלא גם התיאורים הסותרים מקבלים לאורן משמעות חדשה. במהלך הדו־שיח בין משה לה' בפרק י"ט, ה' ציווה את משה לקדש את העם להיות נכונים ליום השלישי. הציווי כלל קידוש, כיבוס והגבלת העם מלעלות בהר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. (שמות י"ט י-יג)

מוקדם יותר ציטטתי את התיאור של מעמד הר סיני שהיה בעל אופי טראומטי, מפחיד ומזעזע (שמות י"ט טז-יט). תיאור זה אינו מתיישב עם הציווי על ההגבלה, שהרי בסופו של דבר מרוב פחד וחשש לחייו העם נרתע וברח מההר הבוער (שמות כ' יד-טו), כפי שניתן היה לצפות מלכתחילה. אם כך, מדוע היה צורך בציווי על הגבלה?

התשובה היא שאכן לא היה בכך כל צורך. כך מתארת התורה את האופן שבו ביצע משה את מה שהצטווה עליו:

וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. (שמות י"ט יד-טו)

משה הכין את העם כמו שהצטווה, אך לא מוזכר שהוא הגביל את העם מלעלות בהר. הסתירה הזאת בין הציווי לבין הביצוע חושפת בפנינו בצורה ברורה את קיומם של שני תסריטים של ההכנות למעמד הר סיני, ששייכים לשתי הבחינות השונות. על פי התסריט של 'בחינת נבואת משה', לא נדרשה הגבלה של ההר. המעמד עצמו היה כה עוצמתי, מזעזע ומעורר פחד עד שלא היה כל חשש "פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת", ולכן לא היה ציווי על הגבלה וגם לא ביצוע שלה. על פי התסריט השני, של 'בחינת האהבה', היה חשש אמיתי פן יעבור העם את הקו הדק המפריד בין עבודת ה' לעבודה זרה ועל כן היה צורך לצוות את משה להגביל את ההר ולקדשו, הגבלה שאכן התבצעה בפועל. בתיאור שמופיע לבסוף בתורה שולבו שתי הבחינות לתיאור אחד. הציווי של הכנת העם לקוח מהתיאור על פי 'בחינת האהבה', ולכן הוא כולל את ההגבלה. לעומת זאת, הביצוע לקוח מהתיאור על פי 'בחינת נבואת משה' שבה אין חשש לעליית העם, ולכן הגבלת העם נעדרת ממנו.

עשרת הדיברות

את שתי הבחינות הללו ניתן למצוא גם בתיאור של אמירת עשרת הדיברות. כבר בתחילת הפרק הזכרתי שהפסוקים חלוקים ביניהם בשאלה, האם שמעו בני ישראל את עשרת הדיברות ישירות מה' או שמא רק משה שמע את הדברים בזמן שכל העם נתקף בפחד ונע לאחור? על פי ההסבר שהצעתי, הסתירה הזאת בפסוקים משקפת את ההבדל בין שתי הבחינות – 'בחינת נבואת משה' ו'בחינת האהבה'.

מיד לאחר עשרת הדיברות מסופר שהעם פחד מהקולות, מהלפידים ומקול השופר שקדמו לעשרת הדיברות וביקש ממשה שייכנס תחתיו וישמע את דברי ה' כנציגו (שמות כ' יד-יז). קטע זה, המתאר את פחדם של ישראל לשמוע את קול ה' מתאים ל'בחינת נבואת משה', שעיקר מטרתה להדגיש את יתרונו של משה, את נבואתו ואת יכולתו הבלעדית לדבר עם ה' פנים אל פנים ללא פחד. לפי בחינה זו מעמד הר סיני הסתיים במצב שבו העם לא שמע את הדיברות ישירות מאת ה':

וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים. (שמות כ' יז)

לעומת זאת, על פי 'בחינת האהבה' מעמד הר סיני נועד לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים ולכרות עימם ברית אוהבים. במעמד כזה אין מקום לפחד ולאימה ואין מקום למתווכים בין העם לבין ה'. ברגע זה, שהיה נורא־הוד, מתבקש שהעם ישמע את הדברים ישירות מפי הגבורה, דבר שאכן קרה על פי 'בחינת האהבה', כפי שכתוב: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ' יח).

בעשרת הדיברות עצמם מצאנו תופעה מעניינת אשר כבר עמדו עליה ראשונים. שני הדיברות הראשונים נאמרו בגוף ראשון: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי... כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא..." (שמות כ' ב-ד). לעומתם, הדיברות האחרים נאמרו בגוף שלישי. לדוגמה: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (פס' ו).

בתלמוד הבבלי (הוריות, ח ע"א; מכות, כד ע"א) למדו חז"ל מכאן ש"'אנכי' ו'לא יהיה' – מפי הגבורה שמענום". בפירושו הארוך לעשרת הדיברות (שמות כ' א) דוחה ראב"ע פירוש זה מדרך הפשט. הוא מציין כי עשרת הדיברות מובאים כחטיבה אחת ללא הפסק וחילוק. בנוסף הוא מציין שאף חילופי הגופים בעשרת הדיברות אינם ראיה לחלוקה בין שני הדיברות הראשונים לשמונת האחרונים או לשינוי בזהות הדובר במעבר בין הדיבר השני לשלישי. לראיה הוא מביא פסוקים רבים אשר יש בהם חילופי גופים, לדוגמה: "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ"ג יח-יט). ראיות אלו אכן חזקות אך עדיין יש לנו לשאול, מדוע נעשה השינוי בגופים? הטענה של ראב"ע ש"כך הוא משפט אנשי הלשון" אינה מספקת, כיוון שבמקרה דנן מדובר בשינוי עקבי ומתמשך ולא בחילופי גופים במשפטים קצרים, כפי שקורה בדוגמאות שראב"ע הביא.

על פי ההסבר שהצעתי ניתן להסביר שהמטרה של חילופי הגופים לאורך עשרת הדיברות היא להצביע על קיומן של שתי הבחינות. שני הדיברות הראשונים הנאמרים בגוף ראשון מלמדים על אמירה ישירה של כל עשרת הדיברות מאת ה' לעם ולכן הם שייכים ל'בחינת האהבה'. שאר הדיברות שנאמרו בגוף שלישי ומרמזים על דיבור שנמסר למשה על מנת להעבירו לעם ובכך לחזק את האמונה בו – שייכים ל'בחינת נבואת משה'. על פי בחינה זו, בקשת העם ממשה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" התקבלה על ידי ה', ואכן בני ישראל לא זכו לשמוע את עשרת הדיברות ישירות מאת הגבורה, ורק משה זכה לכך.

על פי 'בחינת נבואת משה', בקשתם של ישראל לשמוע את הדברים ממשה ולא ישירות מה' התרחשה כמובן לפני אמירת עשרת הדיברות, אך בתורה היא מוזכרת רק לאחר מכן. הסיבה העיקרית לכך היא הצורך לאפשר לקרוא את עשרת הדיברות בצורה שיכולה להתאים לשתי הבחינות. לוּ הייתה הבקשה נכתבת לפני עשרת הדיברות, בהתאם לסדר הכרונולוגי, הדיברות היו נקראים מתוך הבנה אחת בלבד – שרק משה הוא זה ששמע אותם מה'. אולם באופן שבו נכתבו הדברים, כאשר מגיעים אל הדיברות מתקבל הרושם שה' דיבר ישירות עם כל העם – בהתאמה ל'בחינת האהבה'. אך מיד לאחר עשרת הדיברות מסופר על בקשת בני ישראל ואז עולה התובנה שיתכן שבני ישראל לא שמעו את עשרת הדיברות ישירות – בהתאמה ל'בחינת נבואת משה'. זאת ועוד, העתקת תיאור הבקשה של ישראל לשמוע את הדברים באמצעות משה לפסוקים שאחרי עשרת הדיברות, מעצימה את גודל ההחמצה של בני ישראל ומחזקת את מעמדו של משה. שהרי על פי התיאור שנכתב לבסוף בתורה, בתחילה נראה היה כאילו שמעו בני ישראל את עשרת הדיברות מפי הגבורה ורק לאחר מכן התברר כי בפועל הם פחדו מהמעמד וביקשו ממשה שישמע את הדברים במקומם.

בסופו של דבר, על פי כל אחת מהבחינות עשרת הדיברות הם יחידה אחת, בין אם כל הדיברות נאמרו לעם ישירות – על פי 'בחינת האהבה', ובין אם נאמרו כולם רק למשה – על פי 'בחינת נבואת משה'. התובנה הזאת יכולה להסביר את הניסוח של ההקדמה לעשרת הדיברות: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ' א). הניסוח הזה חריג בהשוואה לכלל הציוויים בתורה. שהרי בהקשרים כאלו תמיד נאמר אל מי מדבר האלוהים. על פי ההסבר שהצעתי, ניתן לומר שהתורה נמנעה מלציין במפורש למי נאמרו הדיברות – למשה או לישראל – כיוון שההקדמה הזו משותפת לשתי הבחינות.

לסיכום הדברים שראינו עד כאן, בתיאור מעמד הר סיני שבספר שמות מצאנו שתי בחינות. לפי הבחינה הראשונה, שאותה כיניתי 'בחינת נבואת משה', התפקיד של מעמד הר סיני היה לחזק את נבואתו של משה רבינו. בשל כך התנהל המעמד באווירה של פחד וזעזוע וממילא לא היה צורך להגביל את ההר הבוער באש. כריתת הברית התבצעה עוד לפני אותו מעמד, בצורה פורמלית של חילופי דברים וללא פעולות משמעותיות כמו הקמת מצבות, העלות עולות וזבחים, זריקת דמים ואכילה לפני ה'. לפי בחינה זו המעמד הסתיים כאשר העם עצמו שלח את משה לשמוע את עשרת הדיברות ובכך הכיר בייחודו של משה.

לעומת זאת, על פי 'בחינת האהבה', כריתת הברית לא קדמה לעשרת הדיברות אלא התרחשה אחריהם בברית האגנות, לאחר שמשה קיבל את המשפטים שאותם הצטווה לשים לפני ישראל, כפי שמתואר בפרק כ"ד שבסוף פרשת משפטים. על פי 'בחינת האהבה', מעמד הר סיני כולו, עשרת הדיברות וברית האגנות, התנהלו באווירה שקטה, נעימה ואינטימית, וברור שלרעמים ולברקים לא היה מקום על פי בחינה זו. באווירה כזו אכן היה צורך להגביל את העם, "פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב" (שמות י"ט כא). עם ישראל זכה לשמוע את אלוהיו באופן ישיר. אווירה זו המשיכה לשרור גם לאחר אמירת עשרת הדיברות ופרשת משפטים – במהלך כריתת הברית שמתוארת בפרק כ"ד, שבה נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל אכלו ושתו וחזו את האלוהים (פס' י-יא).

אדגיש שעל פי שתי הבחינות, הברית שנכרתה בין ה' לכנסת ישראל הייתה דו־צדדית, ברית שבה עם ישראל לא היה אובייקט פסיבי שעליו נכפה הר כגיגית אלא צד שמילא תפקיד משמעותי, אם באופן פורמלי כאשר ענה "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות י"ט ח), ואם בפעולות אקטיביות יותר כפי שמתואר בברית האגנות שבפרק כ"ד.

מעמד הר סיני במשנה תורה

תיאור מעמד הר סיני בספר דברים מתפרס על פני פרקים ד'-ה', כאשר בפרק ד' עולים רסיסי זיכרונות ומוסר השכל מהמעמד הכביר ופרק ה' משלים את הסיפור וחוזר על עשרת הדיברות. כפי שנראה מיד, יש נקודות שבהן התיאור בספר דברים מקביל לתיאור בספר שמות על שתי הבחינות שלו, אך בנקודות אחרות התיאורים מנוגדים.

בספר שמות מצאנו שתי בחינות: 'בחינת נבואת משה' ו'בחינת האהבה'. אחד ההבדלים הבולטים ביניהן היה בשאלה האם שמע העם את עשרת הדיברות באופן ישיר מאת ה' או שמא משה לבדו זכה לשמוע אותן ואילו העם קיבל את הדברים מכלי שני. גם בתיאור המעמד בספר דברים מצאנו את שתי המגמות המנוגדות הללו, אך הנימה המודגשת לאורך רוב רובם של הפסוקים היא שהעם שמע את הדברים ישירות. כך משתמע מהפסוקים הבאים:

וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. (דברים ד' יב-יג)

הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. (דברים ד' לג)

מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. (דברים ד' לו)

פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. (דברים ה' ד)

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף... (דברים ה' יח)

בדבריו חוזר משה ומדגיש את העובדה שבני ישראל שמעו את דבר ה' ישירות, מכיוון שעובדה זו מחזקת את החובה של בני ישראל לשמור על הברית. אולם פסוק אחד בתיאור של ספר דברים אומר את ההיפך הגמור ומאיר את התיאור כולו באור שונה. לאחר שאמר משה "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה' ד), ביאר משה את דבריו:

אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר. (דברים ה' ה)

מההסבר של משה משתמע שהכוונה המקורית הייתה שהעם יעלה גם הוא להר אלא שבעקבות החשש של העם לעלות בהר הוא נאלץ לשמש כבלדר להעברת עשרת הדיברות לעם. ממילא יוצא שבפועל רק משה שמע את הדברים ישירות. למרות זאת ההתגלות של ה' לישראל נקראת התגלות של "פָּנִים בְּפָנִים". יש לשים לב לכך שהסיבה שבגללה בני ישראל לא עלו להר לא הייתה הגבלה כלשהי של ההר, אלא הפחד שהם חשו מהמעמד המאיים. תובנה זו מתאימה ל'בחינת נבואת משה' בספר שמות, שעל פיה בדיוק מסיבה זו לא היה צורך בהגבלת ההר.

למרות ההקבלות שמצאנו בין הנימות השונות בספר דברים לבחינות שבספר שמות, קיימים שלושה הבדלים עיקריים בין התיאורים שבשני הספרים:

התיאור השקט והנעים של 'בחינת האהבה' שבספר שמות אינו מופיע כלל בספר דברים. גם לפי הנימה השלטת בתיאור בספר דברים, אשר על פיה זכה העם לשמוע את דברי ה' ישירות, המעמד כולו היה מלווה בחושך, אש, ענן וערפל, בקולות ובברקים. זאת ועוד, בספר שמות, גם על פי 'בחינת נבואת משה' מופיעים הברקים והרעמים רק לפני עשרת הדיברות, ובשום מקום לא מוזכרות תופעות אלה במהלך אמירתם של עשרת הדיברות. לעומת זאת, בספר דברים לא פסקו הקולות והאש גם במהלך עשרת הדיברות, שהרי כך נאמר: "וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד' לו).

בעקבות ההבדל שהוצג בסעיף הקודם ניתן למצוא הבדל נוסף שנוגע לנקודת הזמן שבה פנו בני ישראל למשה. בשני התיאורים, בספר שמות ובספר דברים, קיימת תופעה דומה: בעקבות ההתגלות פנה העם אל משה וביקש ממנו שישמע את הדברים במקומו. כך מתוארת הבקשה בשני הספרים:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת. (שמות כ' טו)

וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי. קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. (דברים ה' יט-כג)

אך בין שני הניסוחים האלה קיים הבדל. בספר שמות פחד העם מהתופעות שקדמו לעשרת הדיברות, ועוד לפני עשרת הדיברות הוא ביקש ממשה שישמע אותם במקומו. לעומת זאת, בספר דברים פנה העם אל משה רק לאחר ששמע את הדיברות עד סופם, בבקשה שאת הדברים שיאמר ה' מכאן ולהבא ישמע משה לבדו והוא זה שימסור אותם להם. כך עולה מהניסוח של הבקשה שלהם, שכתובה בלשון עתיד, ומפורש עוד יותר בתיאור של מה שקרה בעקבות הבקשה:

לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ. (דברים ה' כו-כז)

אם העם חזר איש לאוהלו ברור שהיה זה כאשר המעמד כבר הסתיים. מה ששמע משה ישירות מה' לאחר מכן הוא את הביאור המפורט של "הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" שהובאו בפרשת משפטים.

עוד הבדל חשוב בין התיאור בספר שמות לזה שבספר דברים הוא ההעדר הבולט של סיפור כריתת ברית האגנות מהתיאור שבספר דברים. יש לציין שבספר שמות רק שתי הבריתות, זו שבתחילת פרק י"ט על פי 'בחינת נבואת משה' ("וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי"; שמות י"ט ה), וברית האגנות שבפרק כ"ד על פי 'בחינת האהבה', נקראו בשם 'ברית' ואילו עשרת הדיברות לא נקראו כך. לעומת זאת, בספר דברים אין זכר לברית שקדמה לעשרת הדיברות וגם לא לברית האגנות שאחריה ודווקא עשרת הדיברות הם המכונים 'ברית': "וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים..." (דברים ד' יג).

בספר שמות מילאו בני ישראל תפקיד פעיל בכריתת הברית. הפעילות הזו מתבטאת בתשובתם לדברי ה': "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות י"ט ח); "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות כ"ד ג); וַיֹּאמְרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד ז). כמו כן, הנציגים הישירים שלהם – "נערי בני ישראל" – מילאו תפקיד פעיל בברית, כאמור: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים" (שמות כ"ד ה). היסוד זה נעדר לחלוטין מהתיאור בספר דברים, שבו מילאו בני ישראל תפקיד פסיבי בלבד, והברית הונחתה עליהם משמיים. התמונה הופכת עגומה עוד יותר לפי התיאור בספר דברים (ה' ה), שבו העם לא זכה אפילו לשמוע את דבר ה' באופן ישיר ונאלץ להסתפק בשמיעת הדברים מכלי שני.

לסיכום, אמנם מצאנו מקבילות בין התיאור שבספר דברים לבין התיאור של ספר שמות, אך מצאנו גם הבדלים בולטים בתיאורים שבשני הספרים. ככלל, התיאור שבספר דברים אינו מחמיא לעם ישראל. עם ישראל מתואר כמי שמתנהל באופן פסיבי, באופן שמזכיר את המימרה התלמודית "כפה עליהם את הר כגיגית" (תלמוד בבלי שבת, פא ע"ב). בספר דברים עם ישראל אינו כורת את ברית האגנות (ברית שמופיעה בספר שמות, שם נוטל עם ישראל חלק פעיל) או כל ברית אחרת, אלא משתתף באופן פסיבי בשמיעת עשרת הדיברות, המכונים 'בריתו של ה'' ("וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים..."; דברים ד' יג). מוטיב הקולות והברקים חוזר על עצמו לאורך התיאור כולו ואינו פוסח גם על עשרת הדיברות, דבר שמעיב על המעמד הנשגב.

בדומה לספר שמות, הפיצול בין הבחינות שבספר דברים הוא סביב השאלה, האם זכה העם לשמוע את אלוהיו באופן ישיר. לפי הבחינה השולטת בספר דברים התשובה חיובית. דבר זה הוא לשבחם של בני ישראל, שלמרות הקולות והלפידים לא פחדו לשמוע את עשרת הדיברות ישירות מפי הגבורה ואכן זכו לכך. לפי הבחינה השנייה, שמופיעה בדברים ה' ה, לא זכו בני ישראל אפילו לכך.

הנימה הפסימית הנשקפת מהתיאור שבספר דברים יכולה לנבוע ממספר סיבות. באופן עקרוני יש לזכור את המסגרת שבתוכה מופיע תיאור זה. מעמד הר סיני מתואר כאן בתוך נאום משה ערב הכניסה לארץ וערב מותו של משה. יש לזכור גם את הזמן הרב שעבר מהמאורע הגדול בהר סיני עד אשר נדרש משה לדבר עליו. מטבעם של דברים, בפרק זמן כזה הפרספקטיבה מתרחבת והתמונה הכללית משתנה. זאת ועוד, נאום כזה הוא מטבעו נאום של הטפת מוסר, לכן הוא נוטה להציג את עם ישראל במעמד הר סיני מנקודת ראות ביקורתית ולשם כך הוא מדגיש נקודות מסוימות ונוטה להשמיט נקודות אחרות.

השילוב

אני מקווה שעלה בידי לפרוס את הבחינות החבויות בתיאור המעמד, להפריד את האור הלבן של התיאור בתורה לצבעי הספקטרום של הבחינות השונות שמרכיבות אותו. זו הייתה המטרה העיקרית של הפרק. מבחינה זו השאלה כיצד משתלבות הבחינות השונות למאורע היסטורי רציף היא משנית בחשיבותה. מן הסתם קיימות אפשרויות רבות לעשות זאת. באופן כללי ניתן לומר שהמפרשים הקלאסיים, הנוטים לטשטש את הסתירות בכתובים ולתרץ אותן באמצעות יצירת הרמוניה בין הקטעים הסותרים, מציגים למעשה שילובים אפשריים כאלה. אך פטור בלא כלום אי אפשר. לכן אציג אפשרות אחת לשילוב בין הבחינות, שאיננה צמודה לפרשן אחד מסוים, תוך הדגשה שהדברים אינם הכרחיים וכאמור ייתכנו דרכים אחרות לשילוב.

אפתח בשתי הבריתות המתוארות בספר שמות פרקים י"ט וכ"ד. כאמור בספר דברים התעלם משה בנאומו מקיומן של בריתות אלו, אך כאשר משלבים בין שני התיאורים ניתן לומר שהן אכן קרו, אף על פי שמשה השמיט אותן מהתיאור שלו, מסיבות שונות. כאשר ניתחתי את התיאור של ספר שמות טענתי שכל אחת משתי הבריתות שמופיעות בו שייכת לבחינה אחרת. אולם בתיאור המשלב ניתן לומר שבפועל היו שתי בריתות: אחת לפני עשרת הדיברות, שהייתה ברית כללית ולא נכנסה לפרטי מצוות וחוקים, ואחת שהתקיימה לאחר עשרת הדיברות, ברית שהייתה יותר מפורטת וכללה את ספר הברית, והמצוות הכתובות בפרשת משפטים.

גם בספר שמות וגם בספר דברים מצאנו פסוקים המספרים שהעם שמע את עשרת הדיברות ישירות מאת ה', אך מצאנו גם פסוקים שמהם משתמע שרק משה שמע את הדברים במישרין ובני ישראל שמעו אותם ממשה. על פי הדרך שהצעתי יש לחלק את הפסוקים האלו לבחינות השונות. אך כאשר נרצה לשלב את שתי הבחינות נוכל לומר שבפועל שתי הטענות נכונות. בנקודה זו כבר קדמו חז"ל ואמרו את הדברים הבאים:

כמה דיברות שמעו ישראל מפי הגבורה? רבי יהושע אומר: שתי דיברות. ורבנן אמרין: כל הדיברות שמעו ישראל מפי הגבורה. (פסיקתא רבתי, כ"ב ג)

הדברים נישנו בתלמוד הבבלי (הוריות, ח ע"א; מכות, כד ע"א), מימרות שהובאו בתחילת הפרק הזה.

אם כן, מצאנו בחז"ל דעה שמפצלת את הדיברות לשתי קבוצות: שני הדיברות הראשונים שנאמרו לבני ישראל מפי הגבורה, ושאר הדיברות אשר שמעו בני ישראל ממשה ולא ישירות מה'. רמז לכך מצאנו כאמור בחילופי הגופים בעשרת הדיברות.

לגבי האווירה ששררה במעמד הר סיני, על פי בחינה אחת המעמד היה מלווה בקולות וברקים, ואילו על פי השנייה הוא היה שקט ושליו. כדי לשלב בין שני התיאורים נוכל ללכת בדרכם של חז"ל, כפי שהוצגה בספרי:

כתוב אחד אומר: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים" (שמות י"ט טז), וכתוב אחד אומר: "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א י"ט יב). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? כשהקדוש ברוך הוא מדבר הכול שותקים. (ספרי במדבר, פיסקה נח)

הרעיון הזה חוזר בתלמוד הבבלי, שם ההתייחסות לקולות ולברקים היא בהקשר רחב הרבה יותר ובנוגע לאופיו של המעמד:

אמר חזקיה: מאי דכתיב: "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה" (תהילים ע"ו ט) – אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. (תלמוד בבלי שבת, פח ע"א)

כלומר, בתחילה היה המעמד מלווה בקולות וברקים אולם עשרת הדיברות עצמם נאמרו כשברקע שרר שקט מוחלט.

אם כן, ראינו כיצד שתי הבחינות של מעמד הר סיני – 'בחינת נבואת משה' ו'בחינת האהבה' – מתארות את אותו אירוע בדרך שונה. על פי כל אחד מהתיאורים היו למעמד הר סיני מטרה ואופי שונים, שמהם נובעים הבדלים נוספים בין התיאורים. אף על פי שכל בחינה טוענת "כולה שלי", במציאות היה מעמד הר סיני אירוע אחד אלא שהוא הורכב מבחינות שונות, כמו האור הלבן שמורכב מצבעי הספקטרום.

נספח א': עליית משה להר

לאורך הפרק הצעתי הסבר לתיאור של מעמד הר סיני בתורה המבוסס על הבחנה בין שתי בחינות, 'בחינת נבואת משה' ו'בחינת האהבה'. ניתן להשתמש בשיטת הבחינות גם לניתוח של אירוע נקודתי בתוך הסיפור הכולל של מעמד הר סיני – עליית משה להר סיני. אולם שם החלוקה לשתי בחינות סובבת סביב ציר שונה מזה של הבחינות שהצגתי לעיל.

מפרק כ"ד פסוק יב עד סוף הפרק מתוארת העלייה של משה לבדו להר סיני. אם נעיין היטב נוכל להבחין בקיומן של שתי עליות, שהן שתי בחינות בעליית משה. עלייה אחת מתוארת בפסוקים יב-טו:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים. וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר. (שמות כ"ד יב-טו)

עלייה נוספת מתוארת בפסוקים הבאים:

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר... (שמות כ"ד טז-יח)

החצי השני של פס' יח, המתאר את משך שהותו של משה בהר במשך ארבעים יום ("וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה"), סוגר את שתי העליות כאחת.

בעלייה הראשונה ליווה יהושע את משה ואילו בשנייה שמו של יהושע אינו מוזכר. בעלייה הראשונה כיסה הענן את ההר רק לאחר עלייתו של משה (שמות כ"ד טו) ואילו בעלייה השנייה כיסה הענן את ההר שישה ימים לפני כניסתו של משה לתוך הענן (שמות כ"ד טז).

הפסוקים מלמדים שגם המטרות של שתי העליות היו שונות. בעלייה הראשונה נאמרה המטרה במפורש: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כ"ד יב). לעומת זאת, בעלייה השנייה המטרה לא מוזכרת. אמנם לאור הסמיכות של אותה עלייה לפרשות המשכן ניתן להבין שמטרת העלייה הייתה להורות למשה את מלאכת המשכן. ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שבמהלך פרשיות המשכן נאמר במספר הזדמנויות שכך הראה ה' למשה בהר. לדוגמה: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כ"ה מ). או בדוגמה נוספת: "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (שמות כ"ו ל).

הרמב"ן (שמות כ"ה א) כבר עמד על כך ש"סוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר". בהמשך דבריו מביא הרמב"ן באריכות השוואות לשוניות בין מעמד הר סיני להתגלות במשכן. ואכן בסוף ספר שמות לאחר הקמת המשכן מתוארת ההתגלות הראשונה של השכינה בתוכו (שמות מ' לד-לח), והיא מקבילה בבירור לתיאור עלייתו השנייה של משה לאחר מעמד הר סיני:

בתיאור ההתגלות הראשונה במשכן מוזכר שהענן כיסה את אהל מועד: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ' לד). אף כאן, בעליית משה השנייה, מוזכר שהענן כיסה את הר סיני: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים..." (שמות כ"ד טז).

בהתגלות במשכן מוזכר שמשה לא יכול היה להיכנס לאוהל מועד כי שכן עליו הענן: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן" (שמות מ' לה). אף כאן, בעליית משה השנייה, מצאנו שמשה המתין במשך שישה ימים לקריאתו של ה' עד אשר בא אל תוך הענן: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שמות כ"ד טז).

במשכן מוזכר: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שמות מ' לח). אף בעליית משה השנייה נאמר: "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד יז).

אם כך, למדנו שהמשימה של משה בעלייתו השנייה הייתה להוריד את התגלות ה' מראש הר סיני אל משכן ה' השוכן בתוך בני ישראל.

המטרות השונות של עליית משה אל ההר יוצרות את ההבדלים בין התיאורים. כאמור העלייה השנייה מיועדת להורדת ההתגלות מהר סיני אל המשכן. לכן הענן השוכן על ההר הוא אותו ענן שבו התגלה ה' במעמד הר סיני והוא נמצא על ההר עוד לפני שמשה עולה אליו. לעומת זאת, עליית משה הראשונה מיועדת לקבל את דבר ה': "אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כ"ג טו). מבחינה זו, העלייה הראשונה של משה אינה שונה מהתוועדויות אחרות של משה עם ה' שבהן ה' ירד בעמוד ענן ודיבר איתו. כפי שאראה בפרק "אוהל ההתוועדות, הפרוכת ומזבח הקטורת", ההתוועדויות האלה התרחשו באוהל מועד, שבתחילה היה מחוץ למחנה ועם הקמת המשכן עבר לשכון במרכז המחנה. במקרים אלו הענן היה יורד רק לאחר שמשה היה מגיע אל אוהל ההתוועדות – אוהל מועד, כפי שנאמר: "וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה" (שמות ל"ג ט). באופן דומה כאן, בעליית משה הראשונה, שהיא עלייה לשם התוועדות וקבלת דבר ה', משה הקדים לעלות להר ורק אז הופיע הענן.

המטרות השונות של העליות הן גם הסיבה לכך שיהושע מוזכר דווקא בעליית משה הראשונה. עלייה זו הייתה לצורך התוועדות עם ה' וקבלת התורה. ליהושע, משרתו של משה, היה קשר מיוחד עם משה ועם התורה שהוא הביא לישראל. כאשר הפך יהושע למנהיג של עם ישראל ציווה אותו ה': "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ..." (יהושע א' ח). הקשר המיוחד של יהושע לתורה הוא זה שחיבר אותו לאוהל מועד, מקום ההתוועדות וקבלת דבר ה', ועליו נאמר: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג יא).

נספח ב': ההתגלות לראשי העם

בשולי הדברים אעסוק בפרשת ההתגלות המיוחדת למשה, אהרן, נדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל. עניין זה, שאינו קשור בטבורו לחלוקה בין שתי הבחינות, מוזכר בתיאור של כריתת הברית עם כנסת ישראל בפרק כ"ד, כאשר כל אותה חבורה זוכה למה שתיארה התורה במילים "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד י), חוויה שאחריה מתוארת העלייה של משה לבדו.

מצאנו שה' ציווה את משה עוד לפני עשרת הדיברות: "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם" (שמות י"ט כד). הדעת נוטה לראות במתרחש בפרק כ"ד את הביצוע של אותו ציווי (כפי שפירש ספורנו, שמות י"ט כה), שהרי תחילתו של פרק כ"ד מזכירה בניסוח שלה ציווי זה: "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד א). אף החלוקה לבחינות תומכת באפשרות זו, היות שהציווי המזהיר מפני עלייה להר נאמר על פי 'בחינת האהבה', כמו גם פרק כ"ד. כפי שציינתי, ההתגלות האלוהית המיוחדת לראשי העם המתוארת בפרק כ"ד מתאימה יותר ל'בחינת האהבה' ומאירה פן נוסף ביחסי הקירבה שבין כנסת ישראל לקב"ה. בניגוד לה, על פי 'בחינת נבואת משה' אין כלל מקום להתגלות מיוחדת לאנשים נוספים למשה, שכן התגלות כזו פוגעת בייחודו המוחלט של משה כנביא וכמנהיג.

אולם אם התיאור בפרק כ"ד מתייחס לציווי שנתן ה' למשה לפני עשרת הדיברות, אין התאמה בין אותו ציווי שבו נאמר "וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ" לבין הביצוע בפרק כ"ד, שבו הצטרפו למשה נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל.

בהקשר הזה יש לתת את הדעת על האפשרויות השונות לפיסוק של הפסוק "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם" (שמות י"ט כד). אמנם על פי חלוקת הטעמים ישנה אתנחתא במילה "עִמָּךְ" ולפי זה משמעות הפסוק היא שרק משה ואהרן הצטוו לעלות ואילו הכוהנים והעם הצטוו להישאר למטה. אך ניתן לחלק את הפסוק באופן אחר, אם נשים את האתנחתא במלה "וְהַכֹּהֲנִים". לפי הפיסוק הזה, משה, אהרן והכוהנים הצטוו לעלות, ורק העם היה צריך להישאר למטה. חלוקה זו של הפסוק יכולה לקבל חיזוק מפסוק כב – "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'" – שממנו ניתן להבין שהכוהנים אכן היו אמורים לגשת, ועל כן היה עליהם להתקדש. אם נפרש כך נוכל לשמור על התאמה בין הציווי לבין הביצוע אם נבין ש"הַכֹּהֲנִים" הם נדב ואביהוא, והחלוקה בין משה, אהרן והכוהנים שהצטווו לעלות לבין העם שעליו נאסר לעלות השאירה את שבעים הזקנים המורמים מעם יחד עם העולים.

החיסרון בפירוש זה, מלבד העובדה שהוא סוטה מחֲלוּקַת הטעמים, הוא בכך שגם ההצעה החדשה לפיסוק של הפסוק לא מבטלת את העובדה שמשה ואהרן מוצגים בו כקבוצה נפרדת ("אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ"), אף על פי שבפועל לא מצאנו בשום מקום בסיפור מעמד הר סיני מצב שבו משה ואהרן נפרדו מכל השאר. כל מה שמצאנו הוא התגלות מיוחדת למשה בלבד, ללא אהרן: "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ" (שמות כ"ד ב).

לחילופין נוכל להסביר שתיאור הציווי הראשון – "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ" – נאמר על דרך הקיצור וללא פירוט, אולי כדי להגיע במהירות לעיקר – עשרת הדיברות. אך למעשה הכוונה היא לאהרן ולכל שאר ראשי העם, כלומר נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, כפי שמתואר באריכות בפרק כ"ד.