ודור רביעי ישובו הנה


ודור רביעי ישובו הנה

במהלך מעמד ברית בין הבתרים קיבל אברהם נבואה על העתיד לקרות לצאצאיו שנים רבות לאחר מותו:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. (בראשית ט"ו יג-טז)

הנבואה המוכרת מסתירה בין קפליה סוד. על מנת לעמוד על סוד הנבואה עלינו להתמקד בשתי נקודות המוזכרות בה ובקשר ביניהן: משך השעבוד – ארבע מאות שנה, וזיהויו של הדור שיזכה לשוב לארץ – דור רביעי.

כאמור בברית בין הבתרים נאמר לאברהם שצאצאיו יהיו גרים בארץ לא להם ושם הם יעבדו ויתענו במשך 400 שנה. אולם לקראת יציאתם של בני ישראל ממצרים מסכמת התורה את תקופת שהותם של בני ישראל במצרים וקובעת כי בפועל היא ארכה 430 שנה:

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות י"ב מ-מא)

לכאורה ההבדל אינו משמעותי. אפשר להסביר כי הנבואה שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים לא הייתה ברמת דיוק של עשרות שנים ולכן מנתה 400 שנה כמספר עגול. אך בסיכום תקופת השעבוד, בזמן היציאה ממצרים, התורה מדייקת יותר ומציינת מספר ברמת דיוק של עשרות שנים ולכן מונה 430 שנה.

הסבר כזה מביא ר' יצחק אברבנאל:

יש אומרים שלאברהם נאמר ארבע מאות שנה. ולא חשש הכתוב על יתר הפרט של שלושים שנה מפני שהחשבון הגדול בולע את המועט. ולכך ביאר הכתוב כאן מספר השנים המדוקדק על פי אמיתתו. (אברבנאל, שמות י"ב כא-מב)

לחילופין, אפשר לומר כי הפסוקים בבראשית ובשמות מדברים על תקופות שונות. בספר שמות מסכמת התורה את תקופת ההתיישבות של בני ישראל במצרים, שארכה 430 שנה. לעומת זאת, הפסוקים בספר בראשית מדברים על תקופת השעבוד עצמה, שהחלה כשלושים שנה מאוחר יותר ולכן ארכה רק 400 שנה.

כדי שנוכל לקבל הסבר זה עלינו להראות שהשעבוד אכן החל שלושים שנה לאחר הירידה למצרים. אולם על פניו נראה כי עבר זמן רב יותר, שהרי השעבוד לא החל מיד עם רדת בני ישראל למצרים אלא רק לאחר מות יוסף ואחיו, כפי שמסופר בתחילת ספר שמות:

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא... וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. (שמות א' ו-ח)

מות יוסף ואחיו אירע כשבעים שנה לאחר ירידת משפחת יעקב למצרים ולא לאחר שלושים שנה. שהרי יוסף היה בן שלושים שנה כאשר עמד לפני פרעה ופתר את חלומותיו (בראשית מ"א מו). יוסף התגלה לאחיו לאחר שבע שנות השבע ושנתיים מתוך שבע שנות הרעב (בראשית מ"ה ו). אם כן, עברו לכל הפחות תשע שנים מאז שעמד יוסף לפני פרעה ועד אשר ירדה משפחת יעקב למצרים. לפי חשבון זה, יוסף היה כבן ארבעים בזמן שמשפחתו ירדה למצרים. התורה מספרת לנו שיוסף מת בגיל 110 (בראשית נ' כו). מכאן עולה שעברו כשבעים שנה (110-40) מרגע ירידת בני ישראל למצרים ועד מות יוסף. זאת ועוד, השעבוד עצמו לא החל מיד עם מות יוסף ואחיו אלא רק לאחר שעברה תקופה נוספת שבה נשכח זכרם (שמות א' ו-ח). אם כן, עברו לפחות שבעים שנה מירידת בני ישראל למצרים עד אשר החל השעבוד. כיצד נוכל להסביר את ההפרש הקטן של שלושים שנה בין הזמן שבו ישבו בני ישראל בארץ מצרים לתקופת השעבוד והעינוי?

כדי לענות על קושי זה נצטרך להסביר שהתקופה שאותה מכנה התורה בשם "מוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם" אינה מתחילה מיד עם ירידת משפחת יעקב למצרים אלא מאוחר יותר. עלינו לזכור כי ירידת בני ישראל למצרים הייתה ירידה זמנית כדי לשרוד בשנות הרעב. באותו פרק זמן בני ישראל נחשבו גרים במצרים ולא תושבים שלה. הביטוי "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם" מתייחס לתקופה שהחלה רק לאחר מות יוסף ואחיו. רק אז הפכה ישיבת בני ישראל בגושן שבמצרים לישיבת קבע, ורק מאז מתחילה התורה למנות את זמן הישיבה של בני ישראל בארץ מצרים, תקופה שנמשכה 430 שנה עד ליציאת מצרים. אם נוסיף את 70 השנים שעברו מרגע ירידת בני ישראל למצרים ועד למות יוסף נגיע ל־500 שנה מהירידה ולמצרים ועד ליציאה ממנה. לעומת זאת, השעבוד עצמו החל רק לאחר שלושים שנה, עת נשכח זכרם של יוסף ואחיו, וארך 400 שנה. זו הסיבה להבדל של שלושים שנה בין שני התיאורים – מושב בני ישראל ותקופת השעבוד.

סיכומו של דבר, ההבדל בין פרק הזמן של 400 שנה המוזכר בספר בראשית בברית בין הבתרים ל־430 השנים שנזכרות בספר שמות, בסיפור יציאת מצרים, יכול להיות מוסבר בשני אופנים. על פי ההסבר הראשון, 400 הוא מספר עגול שמציין תקופה שארכה בפועל 430 שנה. לפי ההסבר השני מדובר על שתי תקופות שונות, אם כי חופפות ברובן. 430 שנה הוא סך כל הזמן של ישיבת בני ישראל במצרים, הנמנה ממות יוסף ואחיו ועד ליציאת מצרים, ואילו 400 שנה הן משך תקופת השעבוד שהחלה כשלושים שנים לאחר מות יוסף ואחיו.

ודור רביעי

בסופה של הנבואה לאברהם בברית בין הבתרים נאמר:

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. (בראשית ט"ו טז)

למה הכוונה בביטוי "דוֹר רְבִיעִי"? ממתי יש למנות את הדורות? מהו היחס בין הקביעה הזו למה שנאמר בתחילת הנבואה "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"? האם מדובר על תקופות חופפות, כלומר 400 שנות השעבוד הם ארבעה דורות?

אם נניח שהשעבוד החל רק לאחר מות יוסף ואחיו ניתן למנות ארבעה דורות מתחילת השעבוד עד ליציאת מצרים באופן הבא: קהת, שהיה בנו של לוי אחיו של יוסף, הוא בן הדור הראשון לשעבוד. עמרם, בנו של קהת, הוא בן הדור השני. אהרן, בנו של עמרם, הוא בן הדור השלישי. ואילו אלעזר, בנו ומחליפו של אהרן שזכה להיכנס לארץ (יהושע י"ד א), הוא בן הדור הרביעי השב לארץ כנען.

אף על פי שההסבר הזה פשוט, טמון בו קושי. כיצד יתכן שארבעה דורות חופפים לפרק זמן של מעל 400 שנה? משמעות הדבר היא שהפרש הגילאים בין הדורות עמד על יותר ממאה שנה, אף שהמציאות מלמדת ש'דור' הוא תקופה שאינה עולה על עשרות בודדות של שנים. בימינו מדובר על כשלושים שנה אבל בתקופות קדומות יותר, שבהן גיל הנישואין היה מוקדם יותר, הפרש הגילאים בין הדורות היה קטן אף יותר והיה קרוב לעשרים שנה. אם נתחום את משך הזמן של 'דור' לפרק זמן של 40-20 שנה נמצא שפרק הזמן שכולל ארבעה דורות הוא 160-80 שנה – רחוק מאוד מ־400 שנה.

זאת ועוד, אורך חייהם של קהת ושל צאצאיו מפורשים בתורה. קהת חי 133 שנה (שמות ו' יח), עמרם חי 137 שנה (שמות ו' כ) ואהרן היה בן 83 שנה בעמדו לפני פרעה ערב יציאת מצרים (שמות ז' ז). גם לו נניח שקהת נולד בתחילת השעבוד וילד את עמרם בשנת מותו ושעמרם הוליד את משה (אחיו הצעיר של אהרן) בשנת מותו, נקבל שתקופת השעבוד ארכה לכל היותר 350 שנה (133+137+80) – חמישים שנה פחות מהתקופה של 400 שנה שמתוארת בברית בין הבתרים. ובכל מקרה, ההנחות שעליהן מבוסס החשבון הזה, שקהת ועמרם הולידו את בניהם בשנה האחרונה לחייהם, אינן מסתברות. ואכן חז"ל, שהיו ערים לקושי זה, פירשו כי השעבוד במצרים ארך רק 210 שנים. אולם הסבר זה אינו מסתדר עם פשט הפסוקים, שבהם מוזכרת תקופה של ישיבה במצרים שארכה כ־400 שנה.

הסבר אחר למילים "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" מובא ברמב"ן. על פי הסברו של הרמב"ן הביטוי "דוֹר רְבִיעִי" מתייחס לעם האמורִי המוזכר בסוף הפסוק. לפי הסבר זה יש לקרוא את הפסוק בשלמותו: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה", משמע רק לאחר שיעברו ארבעה דורות של אֱמוֹרים יוכלו בני ישראל לחזור לארץ, כי רק אז תתמלא סאת האֱמוֹרים ובני ישראל יוכלו לרשת אותם. פירושו של הרמב"ן משנה את השיוך של ארבעת הדורות מעם ישראל לאמורים ובכך הוא נמנע מהצורך להצביע במדויק על אילו דורות מדובר. אולם בכך הוא אינו פותר את הקושי העקרוני ליישב בין התקופה של 400 שנה לבין ארבעת הדורות, שהרי גם אצל האֱמוֹרים 'דור' איננו פרק זמן של מאה שנה.

אולם הקושי העיקרי בפירושים שהצגתי עד כה הוא שאפילו לוּ היו מצליחים להראות כיצד ארבעה דורות חופפים לתקופה של 400 שנה עדיין לא ברור מה הטעם לתאר את אותה התקופה – תקופת השעבוד – באמצעות שני מדדים של זמן – מספר השנים ומספר הדורות.

כיווּן שונה להסבר המשפט "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" מתמקד במשמעות המילה 'דור'. כאמור בדרך כלל מקובל להבין 'דור' כשלב באילן היוחסין. אולם ישנן משמעויות נוספות למילה 'דור'. לדוגמה, בעברית מודרנית מושאלת המילה 'דור' לתיאור של תקופה או שלב התפתחותי. כאשר מדברים על רשתות סלולריות מדברים על 'דור שלישי', 'דור רביעי' ו'דור חמישי'. יתכן שכאשר התורה אומרת "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" כוונתה היא כי בני ישראל ישובו לארצם רק בשלב הרביעי של התהליך הגדול שאותו מתארת נבואת ברית בין הבתרים. ואכן אם נעיין בפסוקים נבחין כי נבואת ברית בין הבתרים מתארת ארבעה שלבים: שלב טרום־השעבוד, שלב השעבוד, שלב היציאה ושלב החזרה לארץ. השלב הראשון, שלב טרום־השעבוד, מתחיל מרגע סיפור הנבואה לאברהם ומסתיים עם תחילת השעבוד. על פי מה שנאמר, השעבוד של בני ישראל יתרחש בעתיד הרחוק לאחר שימות אברהם בשיבה טובה, כפי שנאמר: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה". השלב השני הוא שלב השעבוד והוא יימשך 400 שנה, כפי שכתוב: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". השלב השלישי הוא שלב היציאה ממצרים, שעליו נאמר: "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל." השלב הרביעי הוא שלב הכניסה לארץ, כפי שנאמר: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה".

הסבר זה אפשרי אך הוא לוקה בחסר מאחר שלא מצאנו בתורה וגם לא בתנ"ך כולו את המילה 'דור' כשהיא מופיעה באופן חד־משמעי בהוראה של תקופה או שלב. המקרה הקרוב ביותר לכך הוא בתיאור של נח, "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו' ט), שניתן לפרשו כך: איש צדיק תמים היה בתקופה שקדמה למבול. אשר על כן, עלינו להסביר את המילים "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" באופן שמצד אחד אינו מוציא את משמעות המילה 'דור' מההוראה הרגילה שלה במקרא ומצד שני מסתדר עם המציאות ההיסטורית שלפיה תקופה של 400 שנה מכילה הרבה יותר מארבעה דורות.

מספר הדורות במצרים

ראינו שהתורה מונה דורות מעטים מתחילת השעבוד עד יציאת מצרים והכניסה לארץ. השושלות המתוארות בספר שמות מונות חמישה דורות בין בניו של יעקב לבין באי הארץ. ההנחה הרווחת היא שרשימת הדורות מתארת שושלת יוחסין מלאה. לפי זה קהת הוא בנו הישיר של לוי, עמרם הוא בנו הישיר של קהת וכן בשאר הדורות שמוזכרים. אולם אפשר להציע הסבר אלטרנטיבי, שלפיו האישים המוזכרים בשושלות הללו הם רק הדמויות הבולטות בשושלות ארוכות הרבה יותר והקשרים ביניהן אינם בהכרח קשרים של אב ובן. אם כן, מספר הדורות שחיו בפועל, על פני התקופה הארוכה של למעלה מ־400 שנה, היה גדול בהרבה מארבעת הדורות שמוזכרים בתורה.

בדרך זו הלך שד"ל:

על כרחינו צריכים אנו לומר שהשמיט הכתוב קצת דורות בין קהת לעמרם, כי במדבר ג' כ"ח היו לקהת פקודים במספר כל זכר מבן חדש ומעלה 8,600, ולא היו לו רק ארבעה בנים שהעמידו משפחות. הרי לכל אחד מארבעה בני קהת בנים 2,150; והנה עמרם לא הוליד רק אהרן ומשה ומרים, ומשה לא הוליד רק שני בנים ואהרן ארבעה, ואיך ייתכן שיהיו לעמרם וכן ליצהר ולחברון ועוזיאל 2,150 נפשות בשנה השנית בצאתם מארץ מצרים?

לפיכך צריך שנסכים [...] כי לוי, קהת ועמרם לא היו דורות תכופים זה לזה, אך דורות אחרים היו ביניהם, ולפי זה יתיישב כמשמעו מספר שלושים שנה וארבע מאות שנה שישבו בני ישראל במצרים (שמות י"ב מ), ולפי זה יובן עוצם ריבוי בני ישראל במצרים, שלא אמרה תורה שהיה דרך נס ממש. (שד"ל, שמות ו' כ)

ראיה לדבר ניתן למצוא בספר דברי הימים, שם רשומות שושלות ארוכות הרבה יותר מחמישה דורות, שנמשכות מבניו של יעקב עד באי הארץ. אחת הדוגמאות המרתקות היא השושלת של יהושע בן־נון המתוארת כך:

וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ. וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדו לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ. וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ. וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה. וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנו וְתַחַן בְּנוֹ. לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ. נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ. וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ. (דברי הימים א ז' כ-כח)

על פניו, התיאור הזה איננו מסתדר עם התמונה העולה מהמסופר בתורה. על פי התיאור בדברי הימים, אפרים בנו של יוסף וכן ילדיו של אפרים גרו בארץ ישראל ואף הקימו בה יישובים. זאת בניגוד למסופר בספר בראשית שאפרים נולד ליוסף במצרים ובניגוד למסופר בתורה על ירידת משפחת יעקב כולה למצרים וחזרתה לארץ רק לאחר 430 שנה של ישיבה בארץ מצרים.

אין עניינו של פרק זה ליישב את הסתירה הזו. אולם מהתיאור בדברי הימים עולה כי מספר הדורות שבין יורדי מצרים לשבים לארץ ישראל היה גדול בהרבה ממספר הדורות המתואר בתורה. אם בתורה מוזכרים חמישה דורות בין יעקב לאלעזר בן אהרן שנכנס לארץ, הרי שבדברי הימים מדובר על 11 או על 12 דורות. אם כך, סביר לומר כי השושלת יעקב – לוי – קהת – עמרם – אהרן – אלעזר המוזכרת בתורה מדלגת על כמה וכמה דורות שלא פורטו והיא קיצור של שושלת ארוכה הרבה יותר, שדומה באורכה לשושלת המוזכרת בדברי הימים.

ראינו אפוא שבין יורדי מצרים לבאי הארץ היו הרבה יותר מארבעה דורות. אם כן, כיצד נוכל להבין את מילות הנבואה בברית בין הבתרים, "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה"?

אם נתבונן בסוף השושלת של יהושע נבחין במספר דמויות מוכרות. אנו מוצאים שם את עמיהוד – אלישמע – נון – יהושע. את אלישמע בן עמיהוד אנו מכירים מהתורה, שמספרת כי הוא כיהן כנשיא שבט אפרים בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים (במדבר ז' מח) ומן הסתם היה מזקני שבטו ונכבדיו. נכדו יהושע היה משרתו של משה. על יהושע מסופר כי היה "נַעַר" (שמות ל"ג יא), ומכאן ניתן ללמוד שהיה צעיר לימים. יהושע נבחר להיות אחד מהאנשים שנשלחו לרגל את הארץ (במדבר י"ג טז), כלומר לבצע משימה צבאית, ועל כן יש להניח שהיה בגיל יוצאי הצבא, כלומר לפחות בן עשרים. אם נניח כי ההפרש בין הדורות עמד על 25 שנה, הרי שֶנוּן אביו של יהושע היה כבן 45, ואילו אלישמע בן עמיהוד סבו של יהושע היה כבן 70 שנה. שבעים היה גיל מבוגר מאוד באותה תקופה. כמובן, בתורה מסופר על אנשים מסוימים שהגיעו לגילאים מופלגים, אולם ככל הידוע לנו, תוחלת החיים באותה תקופה הייתה קצרה הרבה יותר ועל כן אלו הם היוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. מכאן ניתן להניח שעמיהוד, אביו של אלישמע נשיא שבט אפרים, לא היה בין החיים בזמן יציאת מצרים, שהרי לוּ היה חי הוא היה עובר את גיל 95. נוסף על כך, עלינו לזכור פרט חשוב ביותר. אמנם יהושע היה זה שהכניס את ישראל לארץ כנען אולם דורו, דור המדבר, מת במדבר ולא זכה להיכנס לארץ. כלומר, הדור שזכה להיכנס לארץ אינו דורו של יהושע אלא הדור של בניו.

אם כן, נוכל לפרש שבמילים "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" הנבואה אינה מתייחסת לדור הרביעי של בני יעקב שירדו למצרים כפי שמקובל להבין, אלא הכוונה היא לדור הרביעי של אלה מבני ישראל שיצאו ממצרים, שהוא הדור שיזכה להיכנס לארץ. הדור הראשון ליוצאי מצרים הוא דורו של אלישמע בן עמיהוד, המייצג את זקני העדה ונשיאיה. הדור השני הוא דורו של נון, אביו של יהושע. הדור השלישי הוא דורו של יהושע. על שלושת הדורות הללו נגזר למות במדבר בעקבות חטא המרגלים. בניהם, הדור הרביעי ליוצאים, הם שזכו להיכנס לארץ ועליהם נאמר "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

הסבר זה למילים "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" הוא הסוד שאליו כיוונתי בתחילת הפרק. נבואת ברית בין הבתרים חוזה מראש את חטא המרגלים ואת מותו של 'דור המדבר' במדבר וקובעת שרק הדור הרביעי ליוצאי מצרים – בניהם של אנשי דור המדבר – הם אלו שיזכו להיכנס לארץ. הרעיון שנדודי בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה ואפילו הכניסה הבלתי מתוכננת לארץ ישראל מכיוון מזרח היו ידועים מראש, עולה ממקומות נוספים בתורה, כפי שאראה בפרק "מסע קבורת יעקב".

אמנם הנדודים במדבר במשך ארבעים שנה היו עונש שקיבלו בני ישראל בעקבות חטא המרגלים, אולם העונש הזה שיקף מציאות אמיתית ופשוטה. עם העבדים שיצא ממצרים לא היה בשל להיכנס לארץ. בני ישראל לא היו מסוגלים לקחת את גורלם בידיהם ולכבוש את ארץ ישראל. הם היו זקוקים לפסק זמן של ארבעים שנה במדבר ולחילופי הדורות כדי להשיל מעליהם את המנטליות של עבדים ולהפוך לעם של בני חורין. לכן חטא המרגלים שמנע את הכניסה המיידית לארץ היה צפוי ובלתי נמנע, והתהליך שעברו בני ישראל בעקבותיו, של נדודים במדבר במשך קרוב לארבעים שנה עד אשר היו מוכנים לכניסה לארץ, היה הכרחי.

נבואת ברית בין הבתרים אכן תיארה ארבעה שלבים: שלב טרום־השעבוד, שלב השעבוד, שלב היציאה ושלב החזרה לארץ. אולם על פי נבואה זו, שלב היציאה ממצרים אינו אירוע נקודתי אלא תקופה, בדומה לשאר השלבים המתוארים בנבואה; תקופת מעבר ארוכה בין השעבוד במצרים לבין הכניסה לארץ. לא מדובר בתקופת זמן של ימים מועטים שבמקרה התארכה לארבעים שנה בעקבות חטא המרגלים, אלא בשלב הכנה הכרחי שבסופו רק הדור הרביעי לאלה שיצאו ממצרים יהיה מוכן לשוב ולרשת את הארץ המובטחת.

אתר זה נבנה באמצעות