המפגש בין יוסף ואחיו

קריאה של הסיפור על המפגש המחודש של יוסף ואחיו במצרים, למן הרגע שבו ירדו האחים לשבור אוכל במצרים ופגשו במִשנה למלך מצרים ועד אשר הוא התגלה אליהם כיוסף, מעוררת מספר שאלות. השאלה הראשונה היא כיצד יש להבין את מכלול פעולותיו של יוסף מהרגע שבו פגש את אחיו במצרים ועד לרגע שבו התגלה לאחיו. השאלה השנייה נוגעת לתפקידם ולמשמעותם של חלומות יוסף בהקשר הזה, ובעיקר לעובדה שיוסף נזכר בהם ברגע שראה את אחיו.

שתי הנקודות קשורות זו בזו, שכן נראה שזיכרון החלומות העולה בתחילת המפגש הוא המפתח להבנת פעולותיו של יוסף מכאן ואילך. אולם קשר זה אינו ברור. כיצד זיכרון החלומות מסביר את מעשיו של יוסף מהפגישה עם אחיו עד לרגע ההתוודעות שלו אליהם?

החלומות

כאמור בתחילת הפגישה הראשונה של יוסף ואחיו מוזכרים החלומות אשר חלם יוסף:

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. (בראשית מ"ב ז-יב)

ציון העובדה שיוסף זכר את החלומות בצמוד להאשמה של אחיו בריגול עשוי להביא להבנה שיוסף מאשים את אחיו בריגול בגלל החלומות. אלא שהדבר אינו פשוט. אמנם סביר להניח שיוסף כעס על האחים בגלל יחסם אליו לאחר שסיפר להם על החלומות ובעיקר בשל כך שמכרו אותו לעבד, אולם לא ברור מה הקשר בין עצם זכירת החלומות להאשמת האחים בריגול. ואכן עיון מדוקדק בפסוקים יוכיח שזיכרון החלומות לא הוביל למסכת ההתעללויות של יוסף באחיו. אם נשים לב נראה כי ההתנכרות אליהם מוזכרת עוד לפני שהתורה מספרת לנו שיוסף נזכר בחלומות. המסקנה העולה מכך היא שהחלומות לא היו הסיבה להתנכרות יוסף לאחיו. אם כך, מה תפקיד החלומות בסיפור? איזו משמעות יש לעובדה שיוסף זכר את החלומות כאשר ראה את אחיו?

כדי לענות על שאלה זו עלינו להבין תחילה את המטרה שאליה חתר יוסף בהתנהלות שלו עם אחיו, מרגע המפגש ועד שהתוודע אליהם. האם המהלך היה מתוכנן מתחילתו ועד סופו? האם התכוון יוסף להתוודע לאחיו בסופו של התהליך? האם הוא ניסה לחנך מחדש את האחים, לגרום להם לחזור בתשובה? או אולי ניסה להעניש אותם, להתנקם בהם?

האם יוסף מעמיד את אחיו בניסיון?

הפרשנות הקלאסית טוענת שהמניע של יוסף היה רצונו להעמיד את האחים בניסיון, לראות כיצד יתנהגו כאשר אחיהם נמצא בסכנה. כך לדוגמה, מסביר ר' יצחק אברבנאל:

הנה עם כל הניסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימין, או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בניסיון הגביע, לראות אם ישתדלו להצילו... ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים, ויתוודע אליהם, וייטיב עמהם כמו שעשה. (אברבנאל, בראשית מ"ג טו – מ"ד יז, תשובה לשאלה השלישית)

אך נראה שפירוש זה איננו מתאים לפשטי המקראות. אילו כוונתו של יוסף הייתה להעמיד את אחיו בניסיון, לראות כיצד יתנהגו כאשר אחיהם הקטן יימצא בסכנה, היה עליו להתוודע אליהם מיד כשהתברר שהם עמדו בניסיון ולא להמתין לנאומו של יהודה. אם נבחן את תגובת האחים כאשר יוסף ניסה לאסור את בנימין נראה שללא ספק הם עמדו בניסיון. הם לא הפקירו את בנימין אלא חזרו יחד עימו למצרים ובקשו להיות עבדים יחד עימו. כפי שנראה בהמשך, הם עשו זאת אף על פי שהיו להם כל הסיבות להאמין שבנימין אכן גנב את הגביע. והנה, אף שהאחים עמדו בניסיון כבר אז, יוסף לא התוודע אליהם באותו הרגע. להיפך, הוא דחה את הצעתם להיות עבדים יחד עם בנימין ושיחרר אותם לעלות אל אביהם לשלום. רק אחרי נאומו הבלתי־צפוי של יהודה התחולל שינוי, שנראה לא מתוכנן, בהתנהגותו של יוסף והוא "נשבר" והתוודע לאחיו.

האם יוסף נקם באחיו?

תשובה אפשרית אחרת יכולה להסביר את כל המהלך כניסיון של יוסף לנקום באחיו על יחסם הרע כלפיו. אף על פי שזו אפשרות סבירה שמבוססת על אחד האינסטינקטים הקמאיים ביותר, היא אינה מתיישבת עם דמותו של יוסף כפי שהיא מתוארת בתורה וגם לא עם כמה מפעולותיו של יוסף מול אחיו. למעט ההתנהגות השלילית של יוסף כלפי אחיו כאשר הביא את דיבתם הרעה אל אביהם, כאשר היה ילד קטן (כפי שהסברתי בפרק "אחד עשר כוכבים משתחווים לי"), יוסף מתואר בתורה בעקביות כדמות חיובית, איש ירא אלוהים ששֵם שמיים שגור בפיו ושנמנע מלעשות כל רע, כמו לדוגמה, כאשר מיאן לחטוא עם אשת פוטיפר:

וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים. (בראשית ל"ט ח-ט)

גם ביחס לאחיו במצרים מתגלה יוסף כדמות חיובית שמפגינה אמפטיה ורגישות רבה. לדוגמה, כאשר הוא שומע את האחים מצטערים על מכירתו הוא סב מעליהם ובוכה (בראשית מ"ב כא-כד).

זאת ועוד, בשתי הזדמנויות שונות מצווה יוסף למלא את כליהם של האחים בר "כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת" ולהשיב להם את כספם (בראשית מ"ב כה, בראשית מ"ד א). אין ספק כי החזרת הכסף הפחידה את האחים, אולם לא נראה שזו הייתה מטרתו העיקרית של יוסף. אילו מטרתו הייתה לזרוע פחד בקרב אחיו הוא יכול היה להשתמש לשם כך באמצעים יעילים הרבה יותר, לדוגמה האשמות חמורות, השלכה לכלא וכדומה. ממעשיו אלו של יוסף נראה שבמקביל לביצוע התוכנית העיקרית שלו, יוסף המשיך לדאוג שיהיה למשפחתו מספיק אוכל וגם כסף ולא פעל מתוך רצון לנקמה. בהמשך השתלשלות האירועים, בתגובה למציאת הגביע באמתחת בנימין, הציעו האחים ליוסף שכולם יהיו לו לעבדים. לוּ היה מבקש יוסף להיפרע מאחיו הייתה זו הזדמנות טובה לעשות זאת. הוא יכול היה להשליך את אחיו לבור, אל בית האסורים, בדיוק כפי שהם עשו לו בארץ כנען. במקום זה הוא שיחרר אותם לעלות אל אביהם לשלום.

עדות נוספת ששוללת את הטענה שלפיה יוסף היה מונע מיצר נקמה נמצאת לקראת סוף ספר בראשית. לאחר מות יעקב חששו האחים שכעת יגמול להם יוסף כרעתם והם פנו אליו, כביכול בשם יעקב אביהם, וביקשו ממנו לסלוח להם:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם. (בראשית נ' טו-כא)

יוסף הגיב לפניית אחיו בבכי. אמנם הוא לא עשה לאחיו הנחות. הוא לא הפחית מחומרתם של המעשים אשר הם ביצעו נגדו. הוא אמר לאֶחיו שהם אכן חשבו מחשבה רעה, אבל הוסיף שלהשגחה העליונה היו תוכניות אחרות. האחים אמנם חששו מיוסף והבינו שמגיע להם שהוא ינקום בהם. אך חשש זה נבע רק מהדרך שבה הם תפסו את יוסף, שמעידה עליהם יותר מאשר עליו. בניגוד לתפיסתם השגויה, התורה מעידה על יוסף שהוא כלל לא חשב על נקמה. עצם ההבנה שהוא נחשד בכך גרמה לו לבכות.

אם כן, נראה שעל פי התיאור של התורה יוסף לא פעל מתוך רצון לנקמה.

ניסיון ההתנתקות

כפי שציינתי, רגע ההתגלות של יוסף לאחיו נראה ספונטני ולא מתוכנן. נאומו של יהודה הפתיע את יוסף, כיוון שיוסף לא יכול היה להעלות על דעתו שיהודה ייגש וינסה לשכנע אותו לשחרר את בנימין לאחר שכבר נאמרו כל הטיעונים האפשריים בעניין גניבת הגביע. כך אמר יהודה עצמו כאשר הושב עם אחיו אל יוסף:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. (בראשית מ"ד טז)

ואמנם אלמלא ניגש יהודה אל יוסף ברגע האחרון היו האחים חוזרים אל אביהם שבארץ כנען ללא בנימין. הנאום של יהודה חולל משהו בנפשו של יוסף, שאותו יוסף לא תכנן ולא יכול היה לתכנן.

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. (בראשית מ"ה א)

אם כן, מה הייתה התוכנית המקורית של יוסף ומה גרם לשינוי בתוכנית זו?

אם נקרא את הסיפור בעיון מסופו לראשיתו נוכל להבין מה הניע את יוסף ומה הייתה תוכניתו. כפי שהראיתי לעיל, יוסף לא ניסה לנקום באחיו או להענישם וגם לא להעמידם בניסיון. הדבר שיוסף חתר אליו היה לשמור על הנתק ממשפחתו ולנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו על מנת להתאחד עם אָחיו בנימין. היה זה מעשה המכירה שהבהיר ליוסף שאחיו דחו אותו מהמשפחה ושעליו להשלים עם הניתוק מבית אביו. את עוצמת השבר והניתוק הוא הבין והִפנים שנים רבות לפני המפגש המפתיע עם אֶחיו. עוד לפני שהגיעו אחיו למצרים הוא קרא לבנו הבכור שנולד לו במצרים – מנשה:

וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. (בראשית מ"א נא)

"נַשַּׁנִי" – פירושו השכיחני.

התגובה הראשונית של יוסף למפגש המפתיע עם אחיו הייתה התנכרות שלו אליהם. הוא לא היה מעוניין באיחוד עם האחים שדחו אותו ולכן לא רצה שהם יזהו אותו. הוא גם הבחין שאחיו בנימין אינו נמצא בין האחים הבאים למצרים ואז עלתה בראשו התהייה האם יזכה אי פעם להתאחד עם אחיו הצעיר ומה עליו לעשות כדי להשיג זאת. יוסף הניח כי בנימין איננו עצמאי אלא נתון למרותם של האחים. לכן ניסיון לשלוח שליח לארץ כנען להביא את בנימין לא היה עולה יפה, כי מן הסתם המשפחה הייתה מונעת את ירידתו של בנימין למצרים.

יוסף זיהה שהמפתח נמצא אצל האחים ובעזרתם הוא יוּכל להביא אליו את בנימין. לכן הוא עיכב אותם והאשים אותם בריגול. הוא עשה זאת על מנת לגרום לאחים להביא אליו את בנימין כדי להוכיח את חפותם. אולם לא היה די בהבאתו של בנימין למצרים. כדי לגרום לבנימין להישאר איתו במצרים היה עליו לביים את סיפור גניבת הגביע, לאסור אותו לכאורה, ואז לשלוח את יתר האחים לארץ כנען בתקווה לא לראות אותם עוד לעולם.

עלילת הגביע

לפני שיוסף שילח את אחיו לדרכם חזרה לארץ כנען הוא אכל איתם ארוחה משותפת. מדבריו של מנהל ביתו של יוסף לאחים לאחר שמצא את הגביע באמתחת בנימין – "הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ" (בראשית מ"ד ה) – ניתן להבין כי מלבד השתייה שימש הגביע את יוסף לניחוש. סביר להניח שבמהלך הארוחה המשותפת, שבה שתו הסועדים (בגביעים) והשתכרו, יוסף השתמש בגביע שלו על מנת להראות כאילו הוא מנחש את סדר לידתם של האחים: "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (בראשית מ"ג לג). הארוחה המשותפת נועדה לאפשר ליוסף לשתול את הגביע מאוחר יותר באמתחת בנימין ולהעליל עליו שהוא גנב את הגביע. כך הניח יוסף תשתית, הן למוטיבציה לגניבה והן לאפשרות שבנימין יבצע אותה.

אך מדוע נזקק יוסף לעלילת הגביע? האם לא יכול היה מתוקף סמכותו וכוחו לגרש את האחים ממצרים ולהשאיר אצלו את בנימין מבלי להעליל עליו שהוא גנב את הגביע?

התשובה היא שאמנם לשליטים בתקופת התנ"ך היה מעמד עליון, אולם גם בממלכות שלהם היו חוקים וגם הם לא יכלו לעשות ככל העולה על רוחם. דוגמה לכך ניתן לראות בסיפור על כרם נבות (מלכים א פרק כ"א). לנבות היזרעאלי היה כרם בשכנות לאחוזתו של אחאב מלך ישראל. אחאב היה מעוניין בכרם ופנה אל נבות בבקשה לקנות אותו אך נבות סירב למכור את נחלת אבותיו. אף על פי שאחאב היה מלך ישראל, הוא לא יכול היה לקחת את כרמו של נבות ללא עילה. כדי להשיג את הכרם גייסה המלכה איזבל עדי שקר שהעידו על נבות כי קילל את המלך. נבות נמצא אשם, הוצא להורג ורכושו הוחרם לטובת המלך. רק באמצעות משפט מבוים הצליח אחאב לזכות בכרם נבות, בסיפור שהפך מפורסם בגלל תוכחתו של אליהו לאחאב "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (מלכים א כ"א יט).

כמו בסיפור כרם נבות, גם במקרה של יוסף ובנימין היה זקוק יוסף לעילה חוקית על מנת להצליח להשאיר אצלו את בנימין. אולם לא די היה בחוקיות המהלך. יוסף חשש שללא עילה שתיראה אמינה בעיניי האחים, הם ימשיכו לפעול בדרכים שונות להחזרתו של בנימין. רק אם האחים יהיו משוכנעים שבנימין נתפס בקלקלתו ודין הוא שיהיה עבד, הם ישלימו עם רוע הגזרה וייאלצו להשאיר את בנימין במצרים ולחזור לארץ כנען בלעדיו.

אך מדוע בחר יוסף דווקא בגביע הניחוש שלו כדי להעליל על בנימין את גנבתו?

בעלילת הגביע השתמש יוסף בהיכרות האינטימית שהייתה לו עם ההיסטוריה של המשפחה. במצב דומה, כאשר המשפחה ברחה מחרן, גנבה רחל, אימו של בנימין, את התרפים אשר לאביה. כמו הגביע של יוסף, גם התרפים שימשו לניחוש (על כך ראו בהרחבה בפרק "מדוע גנבה רחל את התרפים"). בשעתו סיכנה גניבת התרפים של לבן את משפחת יעקב במהלך בריחתה מחרן. זאת מכיוון שגניבת התרפים הגבירה את המוטיבציה של לבן לרדוף אחרי משפחת יעקב. אלמלא התערבות אלוהית היה העניין נגמר בכי רע, כפי שמספר הכתוב מפיו של לבן (בראשית ל"א כט). כאן ניסה יוסף לשחזר את אותה סיטואציה. כמו בסיפור הבריחה מלבן, גם האחים נקטו בצעד דומה לבריחה לאחר שהורשו לעזוב את מצרים עם בנימין. מן הסתם הם מיהרו לצאת ממצרים מחשש שהאדם ההפכפך שהיה המִשנה למלך מצרים יבקש מהם בקשה נוספת שאותה יתקשו למלא (אולי, להביא אליו את אביהם). יוסף שלח את האיש אשר על ביתו לרדוף אחריהם בגלל גניבה של אמצעי ניחוש, הפעם על ידי בנימין, בנה של רחל אשר גנבה את התרפים בפעם הקודמת. תוכניתו של יוסף הייתה כי אֶחָיו, שהכירו את סיפור גניבת התרפים על ידי רחל, יוכלו לקבל סיפור כזה שבו חוזר בנה של רחל על מעשה שעשתה אימו במצב דומה בעבר, מתוך הבנה שמדובר בנטייה בעייתית שקיימת במשפחה של רחל.

אך עדיין לא מובן לשם מה ציווה יוסף למלא את כליהם של האחים בר ולהשיב את כספם. נראה שהוא עשה זאת כדי להראות לאחים שהוא אינו מחפש תואנה נגדם. אף על פי שהייתה לו האפשרות, הוא אינו נטפל לכסף המושב בפי אמתחותיהם. כל רצונו הוא להשיב את גביע הכסף הגנוב. את הגביע מצא משרתו של יוסף באמתחתו של בנימין בסיומו של חיפוש שהתבצע בצורה עניינית, מהגדול לקטן. משכנע ביותר.

אם כן, ראינו כי ליוסף הייתה תוכנית ערוכה לפרטי פרטים כיצד להשאיר את בנימין אחיו במצרים ולהיפטר לנצח מאחיו האחרים. מה גרם ליוסף לשנות את תוכניתו להתנתק מאחיו וממשפחתו? מדוע החליט בסופו של דבר להתוודע לאחיו?

החלומות כייעוד

מיד לאחר שיוסף התנכר לאחיו התורה מציינת שיוסף זכר את החלומות (בראשית מ"ב ז-ט). אין ספק שמראה אחיו המשתחווים לו ביטא באופן הפשוט ביותר את התגשמות החלומות. המפגש המחודש והמפתיע עם האחים העלה את החלומות ממעמקי התודעה של יוסף. יוסף הבין שבחלומות האלה חבוי דבר שהוא מעבר לציור הילדותי של אחיו המשתחווים לו. החלום ייעד לו תפקיד מנהיגותי בתוך משפחתו שלו. אך ברגע המפגש יוסף לא היה מסוגל לשאת את המשמעות של תובנות אלו ועוד יותר מכך, לא היה בשל לממש אותן. במקום לממש את החלומות בחר יוסף להתכחש להם ולהמשיך בתגובתו הראשונית והספונטנית של התנכרות מאחיו. יוסף ראה במצב שנוצר הזדמנות להתאחד עם אחיו בנימין ולהתנתק ממשפחתו באופן סופי.

בשלב הראשון האשים יוסף את האחים בריגול ובכך הוא ביקש לאלצם להביא את בנימין. כלומר, יוסף האשים את האחים בריגול לא בגלל החלומות אלא אף על פי שזכר את החלומות. אף על פי שהבין שהחלומות מייעדים לו תפקיד בתוך המשפחה המורחבת, משפחת אביו, הוא בחר להתנכר לאחיו ובכך גם להתנכר לייעודו.

השינוי: נאומו של יהודה

במהלך המפגשים עם האחים במצרים עבר יוסף תהליך של התקרבות אל אחיו ואל משפחתו. הוא הזדהה יותר ויותר עם האחים והחל לחוש כלפיהם אמפטיה. הוא התרגש לראות שאחיו מכירים בחטאם ומצטערים על מכירתו. ועדיין, בשלב הזה יוסף הצליח להתאפק, לשלוט ברגשותיו ולדבוק בתוכניתו (בראשית מ"ב כא-כד).

געגועי יוסף הגיעו לשיא במהלך הארוחה עם אחיו שבה הם שהו יחד לרגע כמו פעם בארץ כנען ואף שתו לשכרה יחדיו. אך אף על פי שנכנס יין לא יצא סוד, ויוסף דבק בתוכניתו. כל זה עד לנאומו של יהודה שהיה "הקש ששבר את גב הגמל". הנאום היה בנוי לתלפיות. מן הסתם לא נשארה עין יבשה בחדר שבו הוא נאמר. המוטיב המרכזי בנאום של יהודה היה סבלו של יעקב והמשמעות הקשה של האפשרות שהוא יאבד בן נוסף, נקודה שכנראה עשתה רושם רב על יוסף.

קריאה של הנאום מעוררת את הצורך לבדוק האם הדברים שכלולים בו אכן נאמרו עוד קודם לכן, במהלך השיחות של האחים עם יוסף. בנאום מסופר כי האחים הזכירו את אביהם שבארץ כנען וגם שיוסף שאל לשלומו. אולם למרבה ההפתעה סבלו של יעקב לא מוזכר כלל בכל השיחות בין האחים ליוסף שקדמו לנאום יהודה. יש להניח שהעניין עלה כבר קודם; כך מספר יהודה בנאומו ליוסף, ואין סיבה להניח שהוא אינו מדייק. אבל המְסַפר המקראי מתעלם מכך, כאילו רצה להדגיש שהעובדה הזו לא נלקחה בחשבון על ידי יוסף בזמן שבו היא נאמרה לו, עד לנאומו של יהודה.

מדוע לא שלח יוסף לאביו?

מפרשים רבים התחבטו בשאלה, כיצד יתכן שיוסף לא חשב על אביו? מדוע בכל אותן השנים שבהן הוא היה מִשנה למלך מצרים הוא לא שלח אגרת ליעקב וסיפר לו על כל קורותיו שם?

הרב יואל בן־נון ("הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי, מפני מה לא שלח יוסף שליח אל אביו?", מגדים א, עמ' 31-20) טען שיוסף טעה לחשוב שהמכירה נעשתה על דעת אביו ולכן לא ראה טעם לשלוח אליו. בנאומו של יהודה גילה יוסף את טעותו ולכן התגלה לאחיו. במאמר תגובה הלך הרב יעקב מדן בדרכם של ר' יצחק עראמה ור' יצחק אברבנאל, שלפיה יוסף ניסה לתת לאחים הזדמנות לחזור בתשובה על מעשה המכירה, ושילב בין דרך זו לבין פירושו של הרמב"ן, שלפיו יוסף ניסה להגשים את החלומות. לפי טענתו של הרב מדן, שתי המטרות הללו הכריחו את יוסף להתנכר לאחיו וגם להתעלם מסבלו של אביו (יעקב מדן, במקום שבעלי תשובה עומדים (פרשת יוסף ואחיו), מגדים ב, עמ' 78-54).

בוויכוח הזה אני נוטה לקבל את דעתו של הרב יואל בן־נון. כפי שהסביר הרב בן־נון, עוד בארץ כנען ראה יוסף שהאחים מנהלים את ענייני הבית בעוד שלאביו כמעט שלא הייתה השפעה על הנעשה. בפרשת שכם נמנע יעקב מלהשיב תשובה לחמור נשיא שכם עד אשר חזרו בניו מן השדה. בהמשך הסיפור פעלו האחים בניגוד לדעתו של אביהם והרגו את כל אנשי העיר. על המעשה של ראובן ששכב עם בלהה, עבר יעקב בשתיקה. אולם בניגוד לרב בן־נון, אינני סובר שיוסף טעה לחשוב שהמכירה נעשתה על דעת אביו, שאהב אותו כל כך. התורה מספרת לנו כמה פעמים שיוסף דרש בשלומו של יעקב. לדוגמה: "וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי..." (בראשית מ"ג ז); "וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי" (בראשית מ"ג כז). הדבר מעיד על געגועיו של יוסף אל אביו. לדעתי, בעיני רוחו של יוסף המשיך להתקיים הדפוס של האחים שפועלים בניגוד לדעתו של אביהם והתבטא בצורה החריפה ביותר במעשה המכירה שנעשה, להבנתו של יוסף, למורת רוחו של אביו, שאהב אותו יותר מכל בניו. מעשה זה של האחים הבהיר ליוסף שהאחים הם הנותנים את הטון במשפחת יעקב, ושהם דחו אותו מעליהם. על כן למרות אהבתו את אביו ואהבת אביו אותו לא הייתה לו ברירה אלא להשלים עם הניתוק מבית אביו. יוסף הבין שלמרות געגועיו הרבים לאביו אין טעם לנסות ליצור קשר עם המשפחה ושעליו להתחיל חיים חדשים בארץ מצרים, כפי שעשה בהצלחה רבה.

הכול נשאר במשפחה

אם במהלך המפגשים עם האחים במצרים הבין יוסף מהשיחות הפנימיות של אחיו שהם מצטערים על המכירה, שבזמן המכירה לא כל האחים רצו לפגוע בו ושראובן אפילו דרש שלא יפגעו בו, מנאומו של יהודה הוא למד כי ההשפעה של אביו על אחיו הייתה רבה משהעריך. במהלך הנאום גילה יוסף כי האחים התעכבו מלרדת חזרה למצרים מכיוון שאביו התנגד להורדתו של בנימין ורק ערבות אישית של יהודה שכנעה אותו לשלוח את בנימין עם האחים. התובנות הללו חברו לפתע יחדיו להבנה כי האיחוד עם המשפחה, שבעבר נראה לו בלתי אפשרי, אכן ניתן לביצוע.

יהודה סיים את נאומו בלקיחת אחריות אישית. הוא ערב את הנער כלפי אביו ולכן הוא התנדב להחליף את בנימין ולשבת תחתיו כעבד. לקיחת האחריות של יהודה נגעה לליבו של יוסף ועוררה בקרבו את המחשבה שגם עליו לקחת אחריות ולממש את הייעוד שלו. יוסף לא הצליח להתאפק עוד. רגשותיו הציפו אותו. לפתע הכול התבהר. הוא הפנים את מה שהבין כבר בפגישה הראשונה עם האחים במצרים – שהחלומות שחלם סימנו לו ייעוד. החלומות ייעדו לו תפקיד מנהיגותי במשפחתו, ולא בממלכת מצרים. למרות כל הניסיונות של יוסף לברוח מהתפקיד שיועד לו ולהתנתק ממשפחתו, ההשגחה כיוונה את הדברים בצורה אחרת. יוסף הבין זאת, קיבל עליו את התפקיד והחליט להתוודע לאחיו:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (בראשית מ"ה א-ח)