בפרק ל"ז של ספר בראשית מתחיל הסיפור המפורסם על יוסף ואחיו. הסיפור מתחיל בחלומות יוסף שהובילו למכירתו למצרים ומסתיים לאחר מספר פרקים כאשר יוסף מתגלה לאחיו כשהוא כבר המִשנה למלך מצרים.

בתחילת הפרשה מספרת לנו התורה על חלומותיו של יוסף. בחלום הראשון האחים מאלמים אלומים בתוך השדה. לפתע קמה אלומתו של יוסף והאלומות של שאר האחים פנו לכיוונה והשתחוו לה. יוסף סיפר את חלומו לאחיו והללו התרגזו וענו לו:

...הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ... (בראשית ל"ז ח)

בחלום השני חוזר אותו מוטיב אך הפעם הופיעו בחלום השמש, הירח ואחד עשר כוכבים, וכולם השתחוו ליוסף. הפעם סיפר יוסף את החלום גם לאביו. יעקב גער בו ואמר:

...מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. (בראשית ל"ז י)

האם הירח מכוון לרחל?

פתרון החלומות ברור לכאורה. אך אם נעצור לרגע ונבחן את חלום הכוכבים נראה כי פתרונו אינו פשוט כל כך. מתגובתו של יעקב לחלום מסתבר כי כל בני המשפחה מיוצגים בחלום. השמש היא יעקב, הירח הוא רחל אימו של יוסף, ואחד עשר הכוכבים הם האחים. אולם האם זה יתכן?

תחילת הפרשה נותנת לנו את מסגרת הזמן של האירוע:

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן... (בראשית ל"ז א-ב)

כלומר, הסיפור התרחש בתקופה שבה ישב יעקב בארץ כנען ויוסף כבר היה נער בן שבע עשרה שנים. באותה תקופה רחל כבר לא הייתה בין החיים, שהרי היא מתה במהלך הכניסה לארץ כנען (בראשית ל"ה יט). אם כך, הירח שמוזכר בחלום יוסף אינו יכול לייצג את רחל. רש"י שואל זאת ועונה על פי המדרש (בראשית רבה פד):

"הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ...: והלא אמך כבר מתה. והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה שגידלתו כאמו. ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים (תלמוד בבלי ברכות, נה ע"א). ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו "הֲבוֹא נָבוֹא וגו'". כשם שאי אפשר באמך, כך השאר הוא בטל. (רש"י, בראשית ל"ז י)

לדברי רש"י, רחל אכן לא הייתה בין החיים באותו הזמן. למרות זאת יעקב כלל אותה בדבריו ליוסף, כדי לומר לו שחלומו מופרך ובלתי אפשרי לקיום ולכן גם בטל וחסר משמעות, שהרי אימו מתה ולא תוכל לבוא ולהשתחוות לפניו. ברם, ההסבר הזה של רש"י אינו תואם את פשט הפסוקים. אם אכן זו הייתה כוונת יעקב הוא היה אומר זאת ליוסף במפורש. מקריאת הפסוקים נראה כי יעקב גער ביוסף על כך שיוסף העלה בדעתו שהוא ואימו וכל אחיו ישתחוו לו, ומכאן משתמע שרחל הייתה בין החיים. כיצד זה יתכן?

ובנימין היכן היה?

גם אם נניח שרחל הייתה בין החיים, עדיין חלום הכוכבים אינו מובן כי הוא מכיל סתירה פנימית. כזכור רחל מתה בדרך אפרתה במהלך לידת בנימין. שמו של בנימין משמר את זכר האירוע הטראומטי:

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם. (בראשית ל"ה יח-כ)

אם הירח מייצג את רחל בעודה בחיים אזי צריכים היו להופיע בחלום רק עשרה כוכבים (=אחים) ולא אחד עשר, שהרי בנימין עדיין לא נולד. אך בחלום היו אחד עשר כוכבים, ומכך משתמע שבנימין כבר נולד, ואם כן רחל כבר אינה בין החיים והירח לא יכול לייצג אותה.

כפי שכבר רמזתי, הפתרון טמון בשאלת הזמן שבו נחלם החלום. בדרך כלל כאשר התורה מתארת התרחשויות בהווה היא משתמשת בצורת העבר הפשוט (past simple), כלומר בפועַל בעתיד עם ו' ההיפוך לפניו, שבאה לפני הנושא במשפט. לדוגמה: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת..." (בראשית כ"ח ט). תחילה מוזכר הפועל "וַיֵּלֶךְ" ואחר כך ההולך – "עֵשָׂו". בדוגמה אחרת: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה..." (שמות י"ח א). קודם מופיע הפועַל "וַיִּשְׁמַע", אחר כך הנושא – "יִתְרוֹ". אולם לעיתים נדירות משנה התורה מסגנונה הרגיל, כאשר היא משתמשת בצורת העבר המושלם (past perfect), כלומר בפועַל בזמן עבר שבא אחרי הנושא. לדוגמה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד' א). או: "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" (בראשית כ"א א).

בשתי הדוגמאות הללו מסביר רש"י שהשינוי הזה מלמד שההתרחשות אירעה בזמן שקדם לזה שבו התרחשו האירועים שעליהם קראנו עד כה. במילים אחרות, מדובר על צורת העבר המוקדם. על המילים "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד' א) כותב רש"י:

כבר קודם העניין של מעלה, קודם שחטא ונטרד (=גורש) מגן עדן, וכן ההיריון והלידה. שאם כתוב "וידע אדם" נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים. (רש"י, בראשית ד' א)

כלומר, לפי רש"י האדם ידע את חוה אשתו עוד בגן עדן, דבר שנלמד מהעובדה שהתורה לא כתבה "וידע האדם את חוה אשתו" אלא "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ".

באופן דומה מסביר רש"י את הפסוק "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר":

שפקד כבר קודם שריפא את אבימלך. (רש"י, בראשית כ"א א)

על פי רש"י, פקידת ה' את שרה נעשתה בעבר, עוד קודם לסיפור שקראנו זה עתה על ריפוי אבימלך. בפירושו לתלמוד הבבלי מסביר רש"י מהיכן למד זאת:

מדלֹא כתיב "ויפקוד את שרה" וכתיב "פָּקַד", משמע פקד כבר תחילה לאבימלך. (רש"י, תלמוד בבלי בבא קמא, צב ע"א)

כלומר, רש"י למד זאת משינוי הסגנון. במקום "ויפקוד ה' את שרה" נכתב "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה", בעבר מושלם, ומכאן נלמד שהאירוע התרחש עוד לפני הסיפור שקדם לו, על שרה בבית אבימלך.

והנה אנו מוצאים את הצורה הזאת גם בפרשתנו. בתחילת הפרשה מסופר:

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. (בראשית ל"ז א-ב)

כפי שהסברנו קודם, פסוקים אלו מתארים את תקופת מגוריו של יעקב בארץ כנען, אחת עשרה שנים לאחר שיעקב ברח מחרן. אולם מיד לאחר מכן עוברת התורה להשתמש בצורת העבר המוקדם במעין מאמר מוסגר:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. (פס' ג)

היכן מסתיים המאמר המוסגר? הוא מסתיים לאחר תשעה פסוקים, במילים "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (פס' יא). מילים אלו באות בצורת חיתום אופיינית במקרא, כאשר הנושא קודם לפועַל והפועַל בא בזמן עבר. כלומר, במקום הצורה הרגילה – "ויקנאו בו אחיו וישמור אביו את הדבר" – מסתיים הקטע במילים "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (ראו אהרן מירסקי, הפיסוק של הסגנון העברי, עמ' יא-נ).

על פי הסבר זה, סיפור העדפתו של יעקב את יוסף "כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" והסיפור על חלומותיו של יוסף אינו מתאר את התקופה שֶבָּה יוסף היה כבר בן שבע עשרה אלא מתייחס לתקופת ילדותו של יוסף. הדבר מסתבר לאור העובדה שיוסף מכונה בקטע זה "בן זקונים", כלומר הבן הצעיר ביותר. כינוי כזה אכן מתאים יותר לתקופה שבה יוסף היה ילד צעיר ובנימין טרם נולד. באותה תקופה יוסף ואחיו היו ילדים קטנים ורחל אימו הייתה בין החיים. באותה עת יוסף הקטן חלם חלומות ובתמימותו סיפר אותם לאחיו הגדולים ולאביו.

חיזוק לטענה שהקטע המדובר חוזר שנים רבות אחורה ניתן למצוא בכך שלא מתקבל על הדעת שיעקב שלח את יוסף לשהות עם בניו הגדולים רחוק מביתו, זמן קצר לאחר סיפור החלומות של יוסף שכה הרגיזו את האחים. גם הלשון שבה מספרת התורה על יעקב – "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" – מעידה על זמן ארוך שעבר בין החלומות לנקודה שבה הם החלו להתקיים. "שמירה על דבר" – פירושה (בהקשר של הסיפור שלנו) הוא שמירה בלב של תובנה מסוימת, ציפייה והמתנה במשך זמן ארוך כדי לראות האם יש בה אמת.

אם כן, הסיפור על העדפתו של יוסף ועל החלומות הוא מעין מאמר מוסגר, סיפור רקע מהעבר הרחוק שבלעדיו אי אפשר להבין את סיפור המכירה, שהוא עניינה העיקרי של הפרשה שלנו.

מיהו הכוכב האחד עשר?

נשוב כעת לשאלה שהעליתי קודם. אם סיפור החלומות התרחש בעבר הרחוק, כאשר יוסף ואחיו היו ילדים קטנים ורחל הייתה בן החיים, מיהם אחד עשר הכוכבים שהשתחוו ליוסף בחלומו? הלוא רק עשרה אחים היו לו כשאימו הייתה בחיים ובנימין טרם נולד?

התשובה טמונה בהשוואה של חלום השמש, הירח והכוכבים לחלום אלומות השיבולים. בשני החלומות נעשה שימוש בעצמים המייצגים את בני המשפחה. בחלום האלומות מיוצגים יוסף והאחים באמצעות אלומות שיבולים בשדה, ואילו בחלום הכוכבים מיוצגים בני המשפחה באמצעות גרמי השמים – השמש, הירח והכוכבים. בחלום אלומות השיבולים ניצבת אלומתו של יוסף, וְיֶתר האלומות של האחים משתחוות לה. כלומר, יוסף מיוצג בחלום בדיוק באותו אופן שבו מיוצגים אחיו – באמצעות אלומת שיבולים. לאור זאת סביר להניח שגם בחלום השני מיוצג יוסף באמצעות אובייקט זהה לזה של אחיו, כלומר כוכב.

לפי הסבר זה יש לדייק בקריאת הפסוק. כאשר יוסף סיפר לאביו ולאחיו "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית ל"ז ט), הוא לא התכוון לומר כי כל אותם גרמי שמים השתחוו לו עצמו. יוסף תיאר בקצרה כי בחלומו השתתפו השמש הירח ואחד עשר כוכבים. השומעים הבינו היטב שהשמש והירח מסמלים את אביו ואת אימו ואילו אחד עשר הכוכבים מסמלים את כל האחים ובתוכם יוסף. וכאשר יוסף אמר "מִשְׁתַּחֲוִים לִי" הוא התכוון לומר שגרמי שמיים שהופיעו בחלומו, כלומר השמש והירח ועשרה כוכבים, השתחוו לכוכב שייצג אותו, בדיוק כמו שבחלום האלומות השתחוו אלומות האחים לאלומתו של יוסף ולא ליוסף עצמו. אם כן, מִספרם של האחים בזמן שיוסף חלם את חלומו היה אחד עשר – יוסף ועשרת אחיו. כל סיפור החלומות אירע בתקופה שבה היו הם ילדים קטנים, עוד לפני שנולד בנימין ובזמן שרחל אימו של יוסף הייתה בין החיים.