אלוהי העברים

מ'ישראלים' ל'עברים'

בתחילת ספר שמות (א' א-יד) מספרת התורה על משפחת יעקב שירדה למצרים בשבעים נפש – כיצד היא גדלה, שגשגה והפכה לעם רב ועצום, וכיצד מאוחר יותר קם מלך חדש במצרים שהחל לשעבד את בניה, בני ישראל. הביטוי 'בני ישראל' חוזר בקטע הזה חמש פעמים, יותר מכל מילה או ביטוי אחר.

והנה, החל מפסוק טו התורה מפסיקה לדבר על 'בני ישראל' ועוברת לדבר על ה'עברים'. תחילה – בסיפור על בקשת פרעה מהמיילדות העבריות להמית את הבנים ולהחיות את הבנות:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת... וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת... וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת... (שמות א' טו-יט)

בהמשך, בסיפור הולדת משה ולקיחתו בידי בת פרעה:

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. (שמות ב' ו-ז)

גם בסיפור יציאת משה אל אחיו:

וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו... וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים... (שמות ב' יא-יג)

ובמעמד שבו קיבל משה את השליחות להוציא את בני ישראל, כאשר ה' ציווה אותו לדבר אל פרעה מלך מצרים:

וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ... (שמות ג' יח)

בהמשך, במהלך עשר המכות, המשיכו משה ואהרן להציג את ה' כאלוהי העברים. כך בפעם הראשונה שבה עמדו לפני פרעה:

וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. (שמות ה' ג)

כך בהמשך, לפני מכת הדם:

לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה. (שמות ז' טו-טז)

וכן בציווי של ה' למשה לדבר אל פרעה לפני מכת הדבר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (שמות ט' א)

הדבר חוזר בציווי ה' למשה לדבר אל פרעה לפני מכת הברד:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (שמות ט' יג)

ולפני מכת הארבה:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (שמות י' ג)

מה הסיבה למעבר החד הזה? מדוע מכנה התורה את בני ישראל 'עברים'? מדוע ה' מציג את עצמו כ'אלוהי העברים' ולא כאלוהי ישראל?

'עברי' לעומת 'ישראלי'

ניתן לומר שאמנם נעשה כאן מַעבר אבל הוא לא כה חד מכיוון ש'ישראלי' ו'עברי' הן מילים נרדפות, כפי שניתן לראות במקומות רבים במקרא. לדוגמה, כשהמלחים בספינה שאלו את יונה לזהותו, הוא ענה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה. (יונה א' ט)

גם בספר שמואל, בפרקים שעוסקים ביחסים בין הפלישתים לישראלים, מכונים האחרונים 'עברים' במקומות רבים, ולא רק בפי הפלישתים. לדוגמה:

וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים. (שמואל א י"ג ג)

אלא שההנחה שלפיה קיימת זהות בין 'ישראלי' ל'עברי' אינה מדויקת. אביא לכך שלוש הוכחות מהתורה:

המונח 'עברי' מוזכר במקרא בכמה מקומות, עוד לפני שבני ישראל הפכו לעם, ומכך משתמע שיש לו משמעות נפרדת והוא אינו זהה ל'ישראלי'. לראשונה אנו נתקלים במונח 'עברי' אצל אברהם. לאחר שנשבה לוט בן אחיו מספרת התורה:

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי... (בראשית י"ד יג)

מסתבר כי הכינוי 'עברי' המופיע בפסוק זה הוא על משקל גרגשי, ארמי או כנעני. כלומר, כוונת הפסוק לומר שהפליט בא וסיפר לאברהם, השייך לקבוצה האתנית הנקראת בשם 'עברים'.

ראיה נוספת ניתן להביא מסיפור יוסף בבית האסורים. כאשר ביקש יוסף משר המשקים להזכירו לפני פרעה הוא כינה את ארץ מוצאו 'ארץ העברים':

כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. כִי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. (בראשית מ' יד-טו)

כאשר הזכיר יוסף את 'ארץ העברים' הוא לא התכוון ל'ארץ הישראלים', כלומר ארצם של בני ישראל. שהרי אין זה מתקבל על הדעת שארץ כנען כולה או אפילו חבל ארץ אחד בתוכה נקראו על שם משפחה קטנה שבאותה תקופה מנתה לא יותר משבעים נפש. גם לא מסתבר כי השר המצרי שאיתו דיבר יוסף יכיר את האזור על פי כזה שם.

ראיה שלישית קשורה למנהג שעל פי עדות התורה רווח במצרים. כאשר הזמין יוסף את אחיו לאכול לחם מסופר בתורה:

וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. (בראשית מ"ג לב)

מנהג זה של המצרים להימנע מלאכול לחם עם העברים אינו יכול להתיישב עם ההנחה שהמושגים 'עברים' ו'ישראלים' הם זהים. לוּ כך היה, מוזר היה שבאימפריה המצרית התקיים נוהג שלא לאכול לחם עם קבוצה קטנה אשר מונה כמה עשרות אנשים החיים בפרובינציה של כנען.

על כורחנו עלינו להבין שהכינוי 'עברים' מכוון לקבוצה אתנית רחבה יותר ממשפחת יעקב. לפי זה, כאשר יוסף דיבר על 'ארץ העברים' הוא התכוון לחֶבֶל ארץ ידוע בכנען שבו חיה אוכלוסייה גדולה של עברים, בני העם שאליו התייחס אברהם העברי, שבני ישראל היו רק חלק קטן ממנה.

ההסבר הזה יכול לשפוך אור על דיני עבד עברי המופיעים בשלוש פרשות בתורה: בפרשת משפטים (שמות כ"א ב-ו), בפרשת בהר (ויקרא כ"ה לט-מו) ובפרשת ראה (דברים ט"ו יב-יח). יש הבדלים משמעותיים בין שלוש הפרשות האלו, הן בפרטי הדינים והן במגמות ובתפיסות שעומדות מאחוריהן. ההבדל הגדול יותר הוא בין פרשות משפטים וראה מצד אחד לבין פרשת בהר מהצד השני. בפרשת בהר התורה מדברת על ישראלי שמצבו הכלכלי הידרדר והוא נמכר לעבד. תקופת עבודתו של אותו ישראלי היא עד היובל, אז הוא רשאי לחזור אל משפחתו ואל אחוזתו. התורה נמנעת מלכנות אותו 'עבד' ומעדיפה להתייחס אליו כאל שכיר העובד שנים רבות עד היובל. התורה אוסרת להעביד אותו בפרך ואף שוללת את העבדות באופן קטגורי: "כִי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא כ"ה מב-מג). בסיום הפרשה מנגידה התורה בין מעמדו של השכיר הישראלי לבין זה של עבדים שניקנו מאת הגויים:

וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ. (ויקרא כ"ה מד-מו)

לעומת זאת, בספר שמות ובספר דברים התורה מדברת במפורש על 'עבד', לדוגמה, כשהיא פותחת במילים "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (שמות כ"א ב) ומגבילה את תקופת העבדות שלו לשש שנים. בספר ויקרא מוזכר דין נוסף המחייב את האדון לתת לעבד העברי מענק שחרור בשעת יציאתו לחירות (דברים ט"ו יג-טו).

על פי דבריי, הסתירות בפרטי הדינים ועוד יותר מכך במגמות העומדות מאחוריהם נובעות מכך שהפרשות השונות עוסקות באנשים שונים באופן היוצר היררכיה שבה שלוש רמות של עבדות: שכיר ישראלי, עבד עברי ועבד כנעני. בספר ויקרא התורה מדברת על ישראלי. בישראלי אסורה העבדות באופן מוחלט ולכן הוא אינו נקרא 'עבד' אלא 'שכיר' שנשכר לתקופה ארוכה, עד היובל. עם בוא היובל הוא מסיים את תקופת עבודתו וחוזר למשפחתו ולאחוזתו, שהרי כישראלי, גם לו יש חלק ונחלה בארץ. מכיוון שהוא אינו משתחרר מעבדות אלא מסיים תקופה של עבודה כשכיר, אין הוא זכאי למענק של שחרור עבדים. לעומת זאת, פרשות משפטים וראה מדברות על עבד שהוא עברי אך לא ישראלי. העברי אינו זכאי למעמד של שכיר, זה של אחיו הישראלי. אולם הוא זכאי לתנאי עבדות קלים בהשוואה לעבד נוכרי. ההבדל העיקרי בין העבד העברי לעבד הנוכרי הוא ההגבלה של תקופת העבדות של העברי לשש שנים. בנוסף, על פי פרשת ראה בתום תקופת העבדות העבד העברי זכאי להענקה. אך אם הוא בוחר להישאר אצל אדונו הוא יישאר עבד עולם, שהרי בסופו של דבר הוא אינו שכיר כמו אחיו הישראלי אלא עבד שוויתר על האפשרות להשתחרר לאחר שש שנים, המגיעה לו מתוקף היותו עברי.

הדרישה ליחס מיוחד כלפי העבדים העברים מופנית לבני ישראל היות שהם עצמם היו עבדים במצרים, כמו שנאמר: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם" (דברים ט"ו טו). על כן נדרש מהם להתייחס יפה לבֵן המשפחה המורחבת – ל'עבד העברי' שנקלע למצב שבו הם היו במצרים – באמצעות הגבלת תקופת עבודתו לשש שנים ונתינת מענק שחרור (הדומה לרכוש ששאלו בני ישראל מהמצרים ביציאת מצרים).

הדרגה השלישית, המוזכרת בספר ויקרא, היא של עבד שנלקח מאת הגויים, שמכונה במקורות הבתר־ מקראיים 'עבד כנעני'. זהו העבד הקלאסי, שהוא ובניו משועבדים עד סוף כל הדורות ואינם זכאים לשום פריבילגיה שאותה מקבלים העבד העברי והשכיר הישראלי.

יציאת מצרים – אירוע בעל משמעות אוניברסלית

לאחר שראינו כי ישנה הבחנה ברורה בין בני ישראל לעברים וכי לא מדובר במונחים זהים, נחזור לשאלתנו הראשונה. מדוע לאחר שהתורה מספרת לנו על ירידת בני ישראל למצרים ועל תחילת השעבוד, היא מתחילה לכנות את בני ישראל במונח הכללי 'עברים' ולא במונח המדויק יותר, 'בני ישראל'?

אפשר לטעון כי התורה עוברת לשימוש במונח 'עברים' מכיוון שהשעבוד במצרים כּוּון נגד העברים בכלל ולא רק נגד בני ישראל. אלא שהאפשרות הזו אינה עומדת במבחן הפסוקים. ראשית, כפי שהזכרתי, ממש לפני שהתורה עוברת לדבר על העברים בפעם הראשונה, היא מדגישה שהשעבוד שאותו הגה מלך מצרים היה מכוון דווקא נגד בני ישראל, שלפי תפיסתו הפכו לאִיום על המצרים, ואילו העברים אינם מוזכרים כלל:

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ... וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. (שמות א' ח-יג)

לא רק פרעה ומצרים כיוונו את פעולתם כלפי בני ישראל ולא כלפי העברים אלא גם ה'. בתחילת פרק ג', במעמד הסנה, ה' הציג את עצמו בפני משה כאלוהי אברהם יצחק ויעקב, אבות האומה הישראלית, שהיא כאמור קבוצה מובחנת בתוך העברים (פס' ו). בהמשך סיפר ה' למשה כי הוא מתכוון להוציא את בני ישראל ממצרים (פס' ח). הביטוי 'בני ישראל' חוזר לאורך פרק ג' שמונֶה פעמים בעוד הביטוי 'עברים' מוזכר פעם אחת בלבד, בהדרכה של ה' כיצד יש להציג בפני פרעה את הדרישה לשחרור בני ישראל:

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ... (שמות ג' יח)

ראינו שהשעבוד כּוּון דווקא כלפי בני ישראל. ראינו גם כי ה' מספר למשה על תוכניתו להוציא ממצרים את בני ישראל ולא את ה'עברים'. כמו כן, אנו יודעים שבפועל היו אלו בני ישראל שיצאו ממצרים. לא מוזכר שיַחד עימם יצאו גם 'עברים' אלא רק קבוצה לא מוגדרת שמכונה 'ערב רב'. אם כן, מדוע ביקש ה' ממשה ואהרן להציג אותו כאלוהי העבריים ולא כאלוהי ישראל?

ניתן לטעון כי נכון להשתמש במונח 'עברים' לתיאור בני ישראל בהקשר של יציאת מצרים כיוון שזהו הכינוי המקובל של בני ישראל בתחום היחסים הבין לאומיים, שבו משתמשים בכינוי של הקבוצה הגדולה, הכללית יותר, במקרה שלנו: העברים. דוגמאות לכך ניתן להביא מיונה הנביא שהציג את עצמו בפני מלחי הספינה כעברי, ומהשימוש הרווח במונח 'עברים' בפי הפלישתים ביחס לבני ישראל, כפי שניתן לראות בספר שמואל.

אלא שגם ההסבר הזה אינו נותן מענה שלם לשאלה. הוא יכול להסביר מדוע המצרים קראו לבני ישראל 'עברים'. הוא אולי יכול להסביר מדוע משה ואהרן הציגו את ה' בפני פרעה כאלוהי העברים ולא כאלוהי ישראל (נקודה שאתייחס אליה בהמשך). אבל הוא אינו יכול להסביר מדוע התורה עצמה, מנקודת מבטה כמספרת הסיפור, מתייחסת לבני ישראל כעברים ולא כבני ישראל. מדוע מכנה התורה את שפרה ופועה 'המיילדות העבריות'? האם הן לא היו ישראליות? האם היולדות שאת בניהן ביקש פרעה להרוג לא היו ישראליות? מדוע מספרת התורה שמשה ראה "שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" (שמות ב' יג) ולא שני אנשים ישראלים? הרי משה יצא לראות את אחיו המשועבדים שהיו ישראלים.

מדוע ביקש ה' ממשה ומאהרן להציג אותו לפני פרעה כאלוהי העברים ולא כאלוהי ישראל? הרי דווקא בהקשר של יציאת ישראל ממצרים והמאבק לחירות שאותו ניהל משה מול פרעה, מתבקש היה שכאשר משה יבקש להוציא ממצרים את בני ישראל ולא את העבריים, הוא יבוא בשם ה' אלוהי ישראל ולא בשם אלוהי העברים. ואכן כך בדיוק קרה בפגישה הראשונה של משה ואהרן עם פרעה:

וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. (שמות ה' א)

משה ואהרן הבינו כי השליחות שלהם היא להוציא את בני ישראל ממצרים, ועל כן אף על פי שה' ציווה עליהם לומר שהוא אלוהי העברים, נכון להציג אותו כאלוהי ישראל. על כך השיב פרעה שהוא אינו מכיר את ה' אלוהי ישראל ולכן לא ישלח את בני ישראל:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל. לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. (שמות ה' ב)

על כן חזרו משה ואהרן להציג את ה' בדרך שבה הצטוו מלכתחילה:

וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. (שמות ה' ג)

אם בפנייה הראשונה התייחס פרעה בתשובתו לזהות הבלתי ידועה של מי שעומד מאחורי הבקשה ("מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ") וגם לתוכן הבקשה ("וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"), בפנייה השנייה משה ואהרן הציגו את בקשתם בשם אלוהי העברים, אֵל אשר מוכר לפרעה, ועל כן פרעה הסתפק בנתינת תשובה שלילית לתוכן הבקשה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. (פס' ד)

מכאן ואילך המשיכו משה ואהרן להציג את התביעה לשלח את בני ישראל בשם ה' אלוהי העברים ולא בשם ה' אלוהי ישראל. מדוע?

אם מטרתה של יציאת מצרים הייתה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, מתבקש היה שכך ירצה ה' להציג אותה בפני פרעה, באופן שבו פנו משה ואהרן בפעם הראשונה, כאשר ביקשו בשם ה' אלוהי ישראל להוציא את בני ישראל ממצרים. יתרה מזאת, תגובתו המעליבה של פרעה "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ", הייתה ראויה לתגובה חריפה שאומרת שפרעה עוד יכיר את ה' אלוהי ישראל ואת ידו החזקה. אולם במקום זה משה ואהרן חזרו לניסוח המקורי שעליו הצטוו וביקשו להוציא את בני ישראל ממצרים בשם אלוהי העברים, וכך, במהלך עשר המכות, הם המשיכו להציג את ה' כאלוהי העברים ולא כאלוהי ישראל. מדוע?

התשובה טמונה בממד האוניברסלי של יציאת מצרים, ממד שנוגע לכלל האנושות. על פי המקרא, ה' בחר באברם העברי וציווה עליו ללכת אל ארץ כנען. יעקב, נכדו של אברהם, נקרא גם ישראל, וצאצאי בניו, שנים עשר השבטים, הפכו ברבות השנים להיות העם הנבחר. אולם יחסיו של ה' עם בני האדם לא התחילו באברם העברי ואינם מסתיימים בעם ישראל. ה' היה אלוהיו של אדם הראשון, של נח ושל בנו שם. ה' היה אלוהי עֵבר נכדו של שם, ובהמשך אלוהי העברים כולם. כל זאת שנים רבות לפני שעם ישראל נוצר והתהווה במצרים. על פי חזון הנביאים, באחרית הימים תגדל מלכותו של ה' בעולם עד שכל העמים יכירו בה.

למעשה כאשר התורה מציגה את בני ישראל כעברים בסיפור יציאת מצרים, היא אומרת שאף על פי שבני ישראל היו אלו אשר יצאו ממצרים, מדובר באירוע היסטורי שמשמעותו חורגת אל מעבר לסיפור גאולתו של עם ספציפי, ושהמאורע נושא מסר לכל מי שהולך בדרך ה'. כאשר ה' הגדיר את עצמו כאלוהי העברים וביקש ממשה ואהרן להציג אותו באופן הזה לפני פרעה, הוא למעשה אמר שהוא לא רק אלוהי ישראל – האל הלאומי של ישראל – אלא אלוהים של כל מי שמתחבר לרעיון האלוהי, בין אם הוא ישראלי ובין אם נוכרי – אלוהי העברים.

אחד הביטויים לאופי האוניברסלי של יציאת מצרים הוא סיפור הצלתו של משה על ידי בת פרעה. בעקבות גזרתו של פרעה להשליך ליאור את כל הבנים נאלצה אימו של משה להחביא את בנה, וכשלא יכלה יותר להחביאו נאלצה לשים את בנה בתיבה בסוּף שעל שפת היאור. בת פרעה שירדה לרחוץ ביאור הבחינה בתיבה וראתה בה את הילד בוכה. היא הבינה שמדובר באחד מילדי העבריים שאביה פרעה ציווה להרוג. אך למרות זאת היא חמלה על הילד וגידלה אותו כמו בנה. בימינו הינו מכנים את בת פרעה חסידת אומות העולם.

ואכן יציאת מצרים היא מיתוס מכונן בתרבות הכללית ולא רק הישראלית. הרב קוק טבע את האמרה "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו" (ראי"ה קוק, מגד ירחים, חודש ניסן). יציאת מצרים שינתה את ההיסטוריה האנושית כולה ולא רק את גורלו של עם ישראל. היא הציבה מודל מוצלח של מאבק לשחרור מעול העבדות והעריצות, שנתפסו באותה תקופה כחוקי טבע בלתי ניתנים לשינוי. היא הייתה מקור השראה ותקווה לעמים ולחברות שחיו תחת שלטונות עריצים ונאבקו בהם.

סיפור יציאת מצרים הוא גם סיפור הגאולה בידי האל וכריתת הברית בין האדם לאלוהיו. יציאת מצרים והניסים הגדולים שליוו אותה הראו שלאֵל אכפת מבני האדם ושהוא מתערב במהלך ההיסטוריה. יציאת מצרים לימדה אותנו שגאולת האדם והאנושות עוברת דרך שאיפה לצדק ולכינון חברה צודקת ובהמרה של שעבוד להבלי הזמן בעבודת ה'. "כֹּה אָמַר אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ט' א).

לכאורה סיפור יציאת מצרים הוא סיפור לאומי פרטי. הוא מספר על משפחה קטנה של 70 איש - בני ישראל שירדו למצרים, השתעבדו בה ולבסוף יצאו לחירות. אולם משמעותו רחבה יותר ולכן הוא גם אחד הסיפורים המפורסמים והמשפיעים ביותר בתרבות המערבית. ההגדרה של בני ישראל כעברים וההגדרה של ה' כאלוהי העברים מדגישה שליציאת מצרים יש משמעות שהיא מעבר לגאולתו של עם ישראל, משמעות שנושאת בשורה לכלל האנושות. לכן בסיפור יציאת מצרים בני ישראל נקראים 'עברים' ולא רק 'ישראלים' וה' מכונה 'אלוהי העברים' ולא רק 'אלוהי ישראל'.