"אֱלֹהֵי הָעִבְרִים" - תקציר

"אֱלֹהֵי הָעִבְרִים"

בתחילת ספר שמות (א' א-יד) מספרת התורה על משפחת יעקב שירדה למצרים בשבעים נפש – כיצד היא גדלה, שגשגה והפכה לעם רב ועצום, וכיצד מאוחר יותר קם מלך חדש במצרים שהחל לשעבד את בניה, בני ישראל. הביטוי 'בני ישראל' חוזר בקטע הזה חמש פעמים, יותר מכל מילה או ביטוי אחר. והנה, החל מפסוק טו התורה מפסיקה לדבר על 'בני ישראל' ועוברת לדבר על ה'עברים'. מדוע התורה עצמה, מנקודת מבטה כמספרת הסיפור, מתייחסת לבני ישראל כעברים ולא כבני ישראל. מדוע ביקש ה' ממשה ומאהרן להציג אותו לפני פרעה כאלוהי העברים ולא כאלוהי ישראל?

התשובה לדעתי טמונה בממד האוניברסלי של יציאת מצרים, ממד שנוגע לכלל האנושות. על פי המקרא, ה' בחר באברם העברי וציווה עליו ללכת אל ארץ כנען. יעקב, נכדו של אברהם, נקרא גם ישראל, וצאצאי בניו, שנים עשר השבטים, הפכו ברבות השנים להיות העם הנבחר. אולם יחסיו של ה' עם בני האדם לא התחילו באברם העברי ואינם מסתיימים בעם ישראל. ה' היה אלוהיו של אדם הראשון, של נח ושל בנו שם. ה' היה אלוהי עֵבר נכדו של שם, ובהמשך אלוהי העברים כולם. כל זאת שנים רבות לפני שעם ישראל נוצר והתהווה במצרים. על פי חזון הנביאים, באחרית הימים תגדל מלכותו של ה' בעולם עד שכל העמים יכירו בה.

למעשה כאשר התורה מציגה את בני ישראל כעברים, היא אומרת שאף על פי שבני ישראל היו אלו אשר יצאו ממצרים, מדובר באירוע היסטורי שמשמעותו חורגת אל מעבר לסיפור גאולתו של עם ספציפי, ושהמאורע נושא מסר לכל מי שהולך בדרך ה'. כאשר ה' הגדיר את עצמו כאלוהי העברים וביקש ממשה ואהרן להציג אותו באופן הזה לפני פרעה, הוא למעשה אמר שהוא לא רק אלוהי ישראל – האל הלאומי של ישראל – אלא אלוהים של כל מי שמתחבר לרעיון האלוהי, בין אם הוא ישראלי ובין אם נוכרי – אלוהי העברים.

אחד הביטויים לאופי האוניברסלי של יציאת מצרים הוא סיפור הצלתם של ילדי ישראל בכלל ושל משה בפרט. על פי הפשט, המיילדות העבריות היו מצריות ולמרות זאת - "ותיראנה המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים". גם משה חב את חייו לבת פרעה שהבינה שהתינוק הבוכה בתיבה הוא אחד מילדי העבריים שאביה פרעה ציווה להרוג. אך למרות זאת היא חמלה על הילד וגידלה אותו כמו בנה. בימינו הינו מכנים את שפרה ופועה ואת בת פרעה חסידות אומות העולם.

ואכן יציאת מצרים היא מיתוס מכונן בתרבות הכללית ולא רק הישראלית. הרב קוק טבע את האמרה "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו". יציאת מצרים שינתה את ההיסטוריה האנושית כולה ולא רק את גורלו של עם ישראל. היא הציבה מודל מוצלח של מאבק לשחרור מעול העבדות והעריצות, שנתפסו באותה תקופה כחוקי טבע בלתי ניתנים לשינוי. היא הייתה מקור השראה ותקווה לעמים ולחברות שחיו תחת שלטונות עריצים ונאבקו בהם.

סיפור יציאת מצרים הוא גם סיפור הגאולה בידי האל וכריתת הברית בין האדם לאלוהיו. יציאת מצרים והניסים הגדולים שליוו אותה הראו שלאֵל אכפת מבני האדם ושהוא מתערב במהלך ההיסטוריה. יציאת מצרים לימדה אותנו שגאולת האדם והאנושות עוברת דרך שאיפה לצדק ולכינון חברה צודקת ובהמרה של שעבוד להבלי הזמן בעבודת ה'. "כֹּה אָמַר אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ט' א).

לכאורה סיפור יציאת מצרים הוא סיפור לאומי פרטי. הוא מספר על משפחה קטנה של 70 איש - בני ישראל שירדו למצרים, השתעבדו בה ולבסוף יצאו לחירות. אולם משמעותו רחבה יותר ולכן הוא גם אחד הסיפורים המפורסמים והמשפיעים ביותר בתרבות המערבית. ההגדרה של בני ישראל כעברים וההגדרה של ה' כאלוהי העברים מדגישה שליציאת מצרים יש משמעות שהיא מעבר לגאולתו של עם ישראל, משמעות שנושאת בשורה לכלל האנושות. לכן בסיפור יציאת מצרים בני ישראל נקראים 'עברים' ולא רק 'ישראלים' וה' מכונה 'אלוהי העברים' ולא רק 'אלוהי ישראל'.